המורה למתמטיקה- פרק 28.

"אני וגיא ביחד"
"אני ודור כבר לא"
"אוקיי"
"אוקיי"
אנחנו שותקות, כי מה כבר יש להגיד?
נראה כאילו הכל נאמר ונסגר במשפט אחד.
רוני וגיא ביחד, אני שמחה בשבילה. אבל היא עצובה בשבילי.
פאק! אני חברה כזאת מנייאקית!
אני עוצרת במקומי. רוני מביטה בי בשאלה.
אני מביטה בה לכמה שניות, "את וגיא ביחד" אני אומרת כאילו לא אמרה לי את זה לפני מספר שניות.
"אוקיי?" היא שואלת.
חיוך עולה על שפתיי, "מזל טוב" אני קופצת על רוני המבולבלת בחיבוק דוב גדול. לוקחות לה כמה שניות להתעשת על עצמה עד שהיא צוחקת ואומרת,
"תודה"
אני מתנתקת ממנה עדיין מחייכת. "אנחנו צריכות לחגוג". אני קובעת ורוני מהנהנת נמרצות בהתלהבות, כאילו חיכתה שאציע.
אנחנו מגיעות לכניסת הכיתה, שיעור מתמטיקה אמור להתחיל בעוד מספר דקות ואין לי מושג מה היחס שאני הולכת לקבל מדור אחרי אתמול.
אני אוהבת את דור, אני כלכך אוהבת אותו. ואני מקווה שההחלטה המשותפת שלנו אתמול, או יותר נכון ההחלטה שלי (לא ממש הייתה לו ברירה) תגרום לו להתייחס אליי באופן שווה ולא להתנהג בצורה ילדותית כמו שעשה מאז הטיול השנתי.
אני נושמת עמוק והלב שלי דופק, כשאנחנו נכנסות לכיתה דור עדיין לא שם ואני מוצאת את עצמי נושמת לרווחה. תרגעי יסמין. זה רק דור.
מה שכן, לירון נתקעת בי. ואני מגלגלת עיניים.
"אולי דיי עם זה?" אני ממש מתאפקת לא לשאוג עלייה.
"דיי עם מה?" היא מצחקקת, חברותיה אחריה. השיער הבלונדיני שלה אסוף לקוקו מתוח, בעוד עיניי הדבש שלה אשר נמרחו באיילנר עבה הביטו בעיניי החומות והפשוטות. תמיד. תמיד קינאתי בעיניים שלה.
"יס?" רוני נועצת בי מרפק בצלעות ומביטה בי בשאלה, רק עכשיו אני קולטת שעדיין לא עניתי ללירון.
היא עוטה על עצמה חיוך ניצחון ואני שוב מגלגלת עיניים ופשוט עוברת אותה. אין לי כוח יותר למריבות איתה, ממילא עוד שבועיים, אחריי הבגרות האחרונה במתמטיקה, אני לא הולכת לראות את הפרצוף שלה יותר בחיים.
עוד פחות משבוע מסתיים בית הספר! עוד פחות שבוע!
היום ה17 ביוני. ב20 ליוני הכל הולך להיגמר. הכל.. חוץ מהבגרות במתמטיקה.
ואז, ואז אני מתחילה לחיות. אני מתחילה התחלה חדשה. התחלה שאני לא אצטרך לראות בה.. לא את בית הספר, לא את לירון, לא מתמטיקה, ולא..לא את דור.
אני אפתח לי דף נקי וחלק. אבל עד אז, אני תקועה כאן. מוקפת בלירון, בבית ספר, במתמטיקה ובדור.
הלוואי שאלוהים היה מקל עליי קצת, מוציא לפחות משהו אחד מהמשוואה.
ואז אסתר נכנסת, וכשאסתר מנהלת בית הספר המכונה גם ה"מכשפה" נכנסת אל י"ב 5, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.
רוני מביטה בי בבלבול כשאנחנו מתיישבות במקומותינו כמו שאר הכיתה.
"אז.." היא מתחילה, מביטה בכיתה בחומרה ומשלבת את ידיה בגסות. גופה עומד בצורה מרושלת והשיער השחור שלה פרוע כמו בדרך כלל, טונות האיפור שלה מצחיק כמו תמיד ומשלים בשלמות את תחפושת הליצן המשולב במכשפה שלה.
כולם מביטים בה בציפייה, אף אחד לא יודע מה היא הולכת להגיד ולמה דור לא נכנס ללמד אותנו כשעוד שבועיים יש לנו בגרות במתמטיקה?
למרות שסיימנו את כל החומר בשלמותו ועשינו עליו אין ספור חזרות, כולם ידעו שאף פעם, אבל אף פעם לא מוותרים על שיעורי מתמטיקה. בעיקר שיעורי המתמטיקה של דור לוי.
"אתמול דור לוי הודיע לי שהוא מתפטר רשמית" היא פלטה.
רעש נשמע בכיתה, פטפוטים ומלמולים של כל התלמידים נשמעו כמו סערה בים בעוד שכל מה שאני שמעתי היו הדהודים ורוחות מכאיבות באוזניים.
אלוהים. כשביקשתי להוציא משהו אחד מהמשוואה, דור האחרון שהייתי רוצה שתוציא.
הלב שלי מתחיל לדפוק בטירוף ונשימותיי נהיות כבדות.
אני רוצה לבכות אבל ידה הרכה של רוני נוגעת בידי ואני מסתפקת בלבלוע את רוקי ולהמשיך להקשיב לאסתר.
היא משתיקה את כולם וממשיכה לדבר.
"דור ביקש למסור לכם שהייתם הכיתה הכי טובה שלו," היא מתחילה. "שהוא מאמין בכולכם, שכל אחד מכם מסוגל ויעבור את הבגרות הזאת. הוא מצפה מכולכם ללא פחות ממאה." היא מביטה בכולנו "עבדתם קשה ומגיע לכם לקבל ציון טוב על העבודה הקשה שעשיתם… בנוסף הוא מאחל לכולכם הצלחה בהמשך הדרך. הוא ביקש ממני להגיד לכם שאחריי שאתם מסיימים את הבגרות במתמטיקה.." היא עוצרת ומחייכת טיפה, פנייה מתחממות והיא מביטה בנו ברוך משונה, "הוא ביקש שתצאו לבלות ותהיו מרוצים מעצמכם גם אם לא הצלחתם ולא הלך לכם טוב, שתבלו ותתחילו לחיות את החיים שאחריי התיכון, תשכחו קצת מכל הלימודים אבל אל תשכחו אותו." היא אומרת וכולם מחייכים לעצמם חיוכים קטנים. הדברים של דור נוגעים לכל אחד ואחד בכיתה הזאת.
אני אולי ממש אגואיסטית, אבל עמוק בתוכי, אני יודעת שדור ביקש ממנה למסור את הדברים האלה. כמעיין פרידה ממני. הוא לא מתכוון לראות אותי יותר?
הפרידה שלנו אתמול, היא הייתה לתמיד?
אני שוב רוצה לבכות. דור ביקש שאני לא אשכח אותו, אני חייבת לשכוח אותו.
אני נושמת עמוק ועוד לפני שאני שמה לב אסתר יוצאת מהכיתה וכך גם התלמידים, מתלחששים עדיין ומרוצים מעצמם.
רוני שואלת אותי אם אני רוצה שהיא תישאר ואני מסרבת.
ברגע שהיא יוצאת מהכיתה אני מתפרצת בבכי.
אז זהו? כאן זה נגמר? אני שואלת את עצמי.
אבל עמוק בפנים אני יודעת, אין סיכוי שככה הסיפור הזה יגמר.

"את מוכנה?" רוני צועקת לי.
ה20 ליוני, היום האחרון של בית ספר. זהו. זה נגמר.
אני מהנהנת אליה נמרצות ואז נעמדת בשורה האינסופית של כל שכבת י"ב בבמה הגדולה.
כמות האנשים שעמדה על הדשא הייתה אינסופית.
הורים, תלמידים, מורים, חברים.
ההורים שלי שניהם עומדים בקהל, למרות ההמון אני יכולה לזהות אותם. הם עומדים אחד ליד השני. אמא שלי בוכה ואבי מביט בה בחיוך קטן, הצעד הבא שלו מפתיע אותי.. וגם את אמא שלי. הוא תופס בידה ומקרב אותה אליו, לוחש לה משהו באוזן שגורם לה לחייך מעט ושוב להביט בי.
אני מחייכת אל שניהם, אולי ההורים שלי לא יחזרו להיות ביחד אף פעם.
אבל אני לגמרי יכולה להבין דרכם מהי אהבה. למרות הריבים שספגתי בילדות, למרות הקללות וההאשמות ששניהם הטיחו בי. ההורים שלי אהבו, ההורים שלי עדיין אוהבים.
הם אוהבים להיות ההורים שלי.
ולא משנה כמה הם יריבו אחד עם השני ולא יסתדרו, כשזה יגיע אליי, הם תמיד יתאחדו וידאגו.
הם פתאום ידברו וישאירו את כל חילוקיי הדעות שלהם בצד. יש לי הורים מדהימים, שלמרות שהקשו עליי כלכך הרבה, הם לימדו אותי הרבה יותר.
עצים צומחים מהקרקע, אנשים צומחים מכשלונות. ההורים שלי אולי כשלו פעם אחת. אבל צמחו מזה כלכך גבוה, שהנפילה כבר לא מורגשת.
אני מחפשת אותו בעיניי, זה היום האחרון שיש לי סיכוי עוד לראות אותו. למה הוא לא כאן?
למה הוא לא מופיע? לפחות עכשיו.. ברגע הזה. במסיבת הסיום שלי.
למה הוא חייב כל הזמן לברוח? שיפסיק לברוח.
אז מה אם זה לא הסתדר בנינו?
שיפסיק לברוח בכל פעם שאנחנו רבים, בכל פעם שמשהו בנינו לא מסתדר.
צעקות ההמון נשמעות ברגע שאסתר מכריזה על שחרורנו מבית הספר, היא מתבדחת על כך שנשארה לנו הבגרות במתמטיקה ושאנחנו עדיין נצטרך לחזור לכאן בעוד שבוע כדי לעשות אותה ועל הדרך גם מזכירה את דור. מזכירה עד כמה הוא מורה מדהים ובנאדם מדהים.
אני מוצאת את עצמי מסכימה עם כל מילה שהיא אומרת, השבחים שלה תואמים לגמרי את אופיו של דור. האליל שלי.
כשהכל נגמר אני מוצאת את עצמי לבד, כולם כבר הלכו ורק אני נותרתי לשבת בקצה הבמה הריקה. אני מביטה בדשא שעד לפני שעה קלה היה כולו מלא באנשים, עכשיו הוא ריק והרוס לגמרי. מלוכלך וכבר לא כלכך ירוק. לא ירוק כמו העיניים של דור…
דור. דור. דור. דור.
"גם אני התאכזבתי" אני שומעת את הקול שעד לפני שנה היה גורם לגוף שלי לפרפר הצורות לא נורמליות, היום דור לקח לו את התפקיד.
אני מרימה את מבטי אל עומר, שיערו השחור נופל על פניו והוא מתיישב לידי.
"גם אני הייתי בטוח שהוא יבוא" הוא ממשיך ואומר לי. עיניו החומות מביטות בי ואני רואה כאב גם בעיניו. דור פגע בשנינו, בשני האנשים שהכי אהבו ודאגו לו בשנה האחרונה.
הוא פשוט עזב אותנו. בלי לומר מילה.
דמעה חומקת מעיניי כשאני לא מסוגלת יותר.
עומר שותק ושנינו משחקים באצבעותינו.
"אתה חושב שהוא עוד יופיע..?" אני מוצאת את עצמי שואלת.
"לא" הוא אומר בכנות. "זאת הייתה ההזדמנות שלו, והוא לא כאן.."
אני מהנהנת, לגמרי הייתי בטוחה שהסיפור בנינו לא יגמר בפרידה מפגרת כמו שהייתה לנו אצלו בבית.
אז החלטנו שאנחנו לא נהיה ביחד? למה להיעלם?
עומר בולע את רוקו אחריי מספר שניות.
"אבל אולי בשבילך זה לא הסוף" הוא אומר, מה שגורם לי להרים אליו מבט שואל.
"היה בניכם קשר חזק, קשר שלא יכול להסתיים ככה" הוא מסביר ועל פניו עולה חיוך עידוד קטן.
"זה כבר הסתיים…" אני ממלמלת.
"ואולי לא" הוא נחוש. "את צריכה לדבר איתו" הוא קובע.
"אני לא…"
"זה קשה להגיד הכל הפרצוף, אני יודע.." הוא אומר. "אבל אני טעיתי בזה איתך.." הוא אומר וגורם לי להשתנק.
איתי?
עומר נושם נשימה עמוקה, כאילו קורא את מחשבותיי ואז מסביר, "ידעתי שאת מאוהבת בי, תמיד ידעתי פשוט לא היו לי את הביצים לבוא ולהגיד לך כלום. העדפתי להתעלם ולהשאיר אותך תלויה באוויר בזמן שידעתי שאת מאוהבת בי, מרחתי אותך שנתיים. מצטער." הוא אומר.
אני לא יודעת אם אני מרגישה יותר הקלה או אכזבה. אני מניחה שהקלה.
הכל פתור ביני לבין עומר סוף סוף. הכל באמת פתור.
"זה בסדר" אני מצייצת.
"תרשמי לו מכתב" הוא אומר, ואני, בלי יותר מדי מילים, מהנהנת.

כשאני עומדת מול ביתו של דור אני נזכרת בריח שלו, במראה שלו, במגע שלו, בעיניים, בשיער, באף, בחזה השרירי, בגוף האלוהי, בגומה, בחיוך, בצחוק. בהכל.
אני נזכרת בפעם הראשונה שהגעתי אליו הביתה ובפעם האחרונה שיצאתי מביתו. היום שבו החלטנו שאנחנו לא מתאימים.
אני נזכרת שוב ברגעים שלנו, עם טוטו, בלי טוטו, בלימודים, במאכלים, בחיבוקים, בליטופים, בנשיקות האסורות שלנו. בקשר הכלכך דפוק שלנו.
הכל היה איתו קל.. כי הוא היה פשוט כלכך מושלם.
דור ויס, יס ודור. זה צירוף המילים המושמע ביותר בשנה האחרונה. ואהבתי אותו. מאוד.
אני מתכופפת בכדי להשחיל את המעטפה הלבנה אל מתחת לדלתו אך בשנייה שאני מתחילה הדלת נפתחת.
הלב שלי מפסיק לפעום לרגע ואז מתחיל בקצב חזק מידי.
אני מפחדת להרים את ראשי. אך לבסוף עוצמת את עיניי לשנייה ונושמת עמוק.
לוקחת סיכון ופשוט מרימה את הראש לאט לאט.
רגליים דקיקות, לבנבנות וחלקות נגלות לפניי. היא לבושה בגופיה ותחתונים ורודים ותואמים ונראת מושלם, בדיוק כמו בפעם הקודמת שראיתי אותה.
נטלי עומדת בכניסה לביתו של דור.
"אני לא חושבת שכדאי שתשחילי לו את המכתב הזה מתחת לדלת" היא מגחכת.
אם היה לי איזשהו ספק, שהסיפור ביני לבין דור עדיין לא הסתיים, ברגע זה הוא נעלם.
דור עבר הלאה.
אני בולעת את רוקי.
עכשיו תורי.