המורה למתמטיקה- פרק 25.

דור נועל את הדלת.
הוא מסתובב אליי ומביט בי, בוהה בי עד שנגמר לי האוויר.
לבסוף הוא נכנע.
"למה את בוכה?" אני שומעת את קולו, בין עדין לכועס. הוא עדיין לא החליט…
אני שותקת.
"למה את בוכה יס?" שוב קולו נשמע, שבור יותר ממקודם.
"את לא יכולה לבכות, את לא יכולה לבכות יס, אני רוצה לכעוס עלייך ואני לא יכול לכעוס עלייך כשאת בוכה לי מול הפרצוף" הוא נשמע מתוסכל.
אני מרימה אליו את מבטי טיפה, עוד דמעה חומקת מעיניי כשאני מביטה בשלמות הזאת שלו.
הוא לא פחות ממושלם.
"אני כלכך קרוב להשתגע.." הוא ממלמל ואני ממשיכה להביט בו, מושכת באפי.
גופו החסון עומד בגבריות, שיערו המבולגן רק מוסיף לו יותר יופי, גם הוא לא התקלח. בגדיו עדיין מלוכלכים ודבוקים לגופו והוא עדיין איכשהו נשאר כלכך יפה. גם ככה.
"כשאני רואה אותך ככה אני רוצה לעשות רק דבר אחד…" הוא ממלמל ואני לא מצליחה להתאפק.
"מה?" אני שואלת ובקושי שומעת את קולי.
הוא מתקרב אליי לאט, ואני נרתעת. ככל שהוא מתקרב אני גוררת את גופי אחורה יותר אל פנים המיטה, הוא מתקרב, מטפס על המיטה בעקבותיי ולא מסיר את מבטו ממני.
אנחנו כלכך רוצים את זה.
אני נתקעת בקיר, ודור מחייך את חיוכו המרוצה.
הוא רוכן לנשק אותי אבל אני מסיטה את מבטי. אני רוצה את זה אבל לא רוצה שידע שאני רוצה את זה. אני רוצה שינשק אותי ויגיד לי שהכל בסדר. אני רוצה אותו, אבל עם זאת גם כועסת עליו, וזה הדבר היחיד שהוא צריך לדעת.
שוב הלב שלי מתחיל לפעול יותר ממה שהוא צריך לפעול כשדור קרוב אליי כלכך, ריח האפטרשייפ שלו מסמם אותי ואני מתאפקת שלא להסניף את ריחו. גם אחריי מסלול של 6 שעות הוא מריח טוב.
"למה את עושה לי את זה?" הוא ממלמל את תוך צווארי ואני יכולה להרגיש את שפתיו מרפרפות על עורי, צמרמורת קלה עוברת בכל גופי כשנשימותיו מחממות את עורפי.
אני עוצמת את עיניי ואוזרת את הכוחות היחידים שעדיין נותרו לי. אני מותשת ממנו, אני פשוט מותשת.
אני דוחפת את גופו של דור כנגדי.
"עושה לך מה?" אני מתפרצת, דמעותיי זורמות כמו נהר סואן. "אני זאת שנתנה ללירון להימרח עליי?" אני צועקת עליו, מוציאה עליו את כל כעסי מהיממה האחרונה. אני לא רוצה שידע שזה מפריע לי, מי אני בכלל שזה יפריע לי? סתם תלמידה. אבל אני פשוט לא מסוגלת להתאפק יותר.
לוקחות לדור מספר שניות להבין מה עשיתי והוא מחזיר מבט כועס כנגדי, "להתלחשש ולצחקק עם עומר מול הפרצוף שלי?" הוא יורק גם הוא בכעס. "איך אני אמור להגיב לזה כשאני יודע שהיית מאוהבת בו שנתיים, הא? איך?"
"על זה אתה כועס??" אני פשוט משתגעת עליו, "היא נישקה אותך היום בבוקר, ואתה, חוץ מלהיות בשוק לא אמרת לה כלום!"
"אמרתי!!"
"לא שמעתי!"
"היית עסוקה מידי בלהגיד לעומר שלום!"
אנחנו מביטים אחד בשני בכעס, מתנשמים כאילו רצנו מרתון, שנינו מלוכלכים, שנינו מסריחים, ולשנינו לא אכפת.
אנחנו מתנשקים. טורפים אחד את השני בנשיקה ששנינו היינו זקוקים לה. אנחנו מלטפים, נוגעים, רוצים. אנחנו נואשים אחד לשני כלכך.
אני עוצמת את עיניי ודמותו של אביו של נגלית לעיניי.
'רק תזכרי מה יקרה כשכולם יגלו, זה יהרוס לשניכם את החיים'.
המילים שלו מהדהדות במוחי ואני לא מצליחה למחוק אותם. אני לא רוצה להרוס לדור את החיים, אסור לי להרוס לדור את החיים.
אנחנו מתנתקים לאט לאט, עדיין מתנשמים, עדיין לא רוצים. אבל עדיין חייבים.
"אהבת פעם מישהי דור, חוץ ממני?" אני שואלת אותו ומביטה עמוק אל תוך עיניו.
דור משתהה, "פעם.. מזמן" הוא מלמל.
אני ממשיכה להביט אל תוך עיניו, מנסה לנטרל כל הבעה אפשרית מפניי. מנסה לאטום את הרגשות שלי ואת הרצון העז שלי להצמיד את שפתיי לשפתיו של המורה למתמטיקה שלי.
המורה למתמטיקה שלי.
זה לא אפשרי.
זה לא טוב, לא טוב לשנינו. מה יקרה כשיגלו.
"אז אולי כדאי שתחזור לאהוב אותה.." אני אומרת ובולעת את רוקי.
דור מגחך, מנסה למצוא בפניי שמץ כלשהו של צחוק. כשהוא לא מוצא חיוכו נמחק. הוא מתרומם ממני במהירות ויוצא מהחדר בסערה.

אני ממהרת להיכנס למקלחת, לשטוף מעליי את כל הזוהמה של היום הזה. אני בוכה וזה בכלל לא מפריע לי. כשאני יוצאת רוני עומדת שם ומצפה להסברים.
אני בוכה גם בפניה, היא הרי יודעת כבר שמשהו קרה, והיא החברה הכי טובה שלי.
היא מנחמת אותי בשקט. מלטפת את שיערי ומאמצת אותי לחיקה בפעם השנייה להיום, אני יודעת שהיא רוצה לדעת הכל ויודעת שהיא יודעת שמשהו קורה, אני לא יכולה להמשיך להסתיר ממנה את זה עוד הרבה זמן.
אני מנסה להזכיר לעצמי שזאת רוני, אבל הפחד שאולי הסוד יתגלה איכשהו משתק אותי. אסור שיגלו, זה יהרוס לדור את החיים.
"מה קורה בניכם יס?" היא כמעט לוחשת, קולה מתחנן שאגיד לה אפילו משהו הכי קטן.
אני מרימה אליה את מבטי אך ממשיכה לשתוק, ידיה עוזבות את שיערי והיא שוב מדברת.
"אני יודעת שהתנשקתם" היא מתחילה ואז מוסיפה, "בזה אין לי ספק…"
אני משפילה את מבטי, מאמתת את דבריה.
"השאלה כמה פעמים ומה החלטתם לעשות עם זה?" היא ממשיכה.
אני שוב מרימה אליה את מבטי, אני נזכרת ביום ההוא במועדון. מכל האנשים בעולם היא בחרה להתקשר דווקא אליו. דווקא לדור.
"אני חייבת שתסבירי לי מה קורה פה רוני… אני חייבת שתעשי לי סדר בדברים.." אני סוף סוף פותחת את פי ומדברת, הדמעות שוב מתחילות לזרום מעיניי.
רוני מביטה בי בשתיקה, מחכה שאמשיך.
"למה קראת דווקא לדור באותו יום במועדון? למה דווקא לדור מכל האנשים בעולם? אני חייבת לדעת רוני!" אני נואשת לתשובות.
רוני ממשיכה להביט בי, "הקשר שלך ושל דור כלכך חזק יס," היא מגחכת. "כולם יודעים את זה. כולם רואים את זה. כולם שמים לב שאתם לא סתם מורה ותלמידה, אם יש מישהו בעולם שאני יכולה להיות רגועה שהוא שומר עלייך כמו שצריך..זה דור. כולם רואים את המבטים שלכם, את החיוכים שלכם, את הרגעים האלה שלכם.. לפעמים נראה כאילו רק אתם עצמכם לא רואים את זה. כאילו אתם חושבים שאף אחד לא יודע עליכם, תביני יס, הקשר שלכם יותר מדי חזק מכדי שתצליחו להסתיר אותו.. את ודור זה משהו מיוחד.. זה משהו שלא רואים כל יום… "
הלב שלי במרתון נגד עצמו, אני מעקלת את דבריה של רוני ובפעם הראשונה מרגישה שלווה.
כולם ידעו. כולם ראו. כולם שמעו. רק אנחנו לא.
"אנחנו לא יכולים להיות ביחד רוני" אני ממררת בבכי, מבינה מה הפסדתי.
רוני לא מחבקת אותי.
"נכון" היא מושכת בכתפיה ואז נעמדת.
"דור חזר הביתה אחריי השיחה איתך, הוא יצא עצבני ואמר לאסתר שהוא חייב לחזור הביתה כי ישלו מקרה משפחתי דחוף.." היא אומרת. שתינו יודעות שזה לא נכון..
אני מרימה אליה את מבטי והיא נאנחת.
"פשוט קחי לך את שלושת הימים הבאים לחשוב על ההמשך, תנצלי את הימים בלי דור כדי לחשוב מה באמת טוב בשביל שניכם.."