המורה למתמטיקה- פרק 23.

אני צוחקת מבדיחה שדור מספר ומנסה כמה שיותר להתעלם מהעיניים החומות שננעצות בי מהצד מהשנייה הראשונה שהם נכנסו לכאן,
אני מפנה את מבטי לנעמה המדהימה שמשחקת עם טוטו על הרצפה ומחייכת אליה כשהיא מביטה בי באושר. היא כלכך דומה לאח שלה, העיניים הירוקות ששניהם ירשו מאימם, הגומה הימנית שירשו מאביהם.
אני מביטה שוב באביהם והוא אפילו לא מסיט את מבטו. הוא פשוט ממשיך להביט בי.
מהשנייה הראשונה שהם נכנסו לכאן הוא פשוט לא מפסיק לנעוץ בי מבטים, אני משפילה את פניי ממנו ומשפילה מעט את מבטי.
אני מתחילה להרגיש לא בנוח…
אני מתפללת שמישהו מהנוכחים בחדר ישים לב למצוקתי ויעשה משהו. אני מביטה אוטומטית בדור. כשאני מסתכלת עליו אני רואה את גבותיו מכווצות בזמן שהוא מביט באביו ואז בי. בינגו.
דור שם לב. הוא מביט באביו בשאלה אבל הוא בשלו, ממשיך להביט בי.
השנייה ששמה לב זו דווקא נעמה, שמביטה באביה באותה ההבעה כמו של דור.
כולם מנסים להבין אותו, אבל משום מה זה מסובך מדי, המבטים הבלתי מוסברים של אביו של דור עליי לא מובנים לאף אחד וגוררים גם את תשומת ליבה של אימו של דור.
שקט ברור נהיה בחדר ורק אחריי כמה שניות אני שומעת קול מפלח את הדממה,
"אז אתם חברים?" אני מופתעת לשמוע את קולו של אביו של דור.
כולנו מרימים אליו את מבטנו, אך הוא ממשיך להסתכל רק עליי.
"מה העניין אבא?" דור שואל בעצבנות.
עיניו החומות של אביו של דור סוף סוף יורדות ממני והוא עובר להביט בבנו, אני מרגישה כאילו מישהו הוריד לי מהגב אבן כבדה של 10 טון.
"שום בעיה, היא הרי תלמידה שלך לא?" הוא שואל בקולו המחוספס.
"נכון" דור עונה ואז מביט בי, שולח לי חיוך מעודד.
"זה מסוכן מדי" אביו של דור אומר.
"אל תדאג" דור עדיין מביט בי.
"זה יהרוס לך את החיים אם יגלו" אביו של דור מתעקש.
"אמרתי לך 'אל תדאג'!" דור מתעצבן.
משתררת דממה.
"א..אני דווקא רוצה שתהיו ביחד.." קולה של נעמה נשמע וכולם מביטים בה.
היא מושכת בכתפה ומחייכת קצת, "מה? אתם חמודים. ויסמין גם ממש יפה.." היא ממלמלת ובשנייה המתח מתפוגג וכולנו מתפקעים מצחוק מהילדה בת ה12 חסרת הרסנים.
אנחנו מתקדמים לעבר כניסת ביתו של דור. נשיקות אחרונות, חיבוקים אחרונים, והבטחה שמהיום יוצרים קשר כל יום כל היום!
אני מחבקת את נעמה הקטנה והיא מוחצת אותי בידיה הקטנות, "תודה שאת לא משאירה את אח שלי לבד" היא ממלמלת אליי והפעם אני מוחצת אותה בחיבוקי. היא פשוט מדהימה וטובת לב ומתחשבת ובעלת ביטחון עצמי שלא מהעולם הזה.. מזכירה לי את אחיה הגדול בכלכך הרבה מובנים.
אביו של דור מחייך אליי וממהר לחבק אותי, "תודה שבאתם" אני אומרת לו ובאה להתנתק ממנו אבל הוא מחזק את חיבוקו בי, וכשאני מרגישה שהוא סוף סוף מקבל אותי ומבין, הוא לוחש לי "רק תזכרי מה יקרה כשכולם יגלו, זה יהרוס לשניכם את החיים." הוא אומר ואני משתנקת, הוא עובר לחבק את דור בפעם האחרונה והם יוצאים.
דור סוגר את הדלת ומסתובב אליי, אני מנסה להיות בסדר אבל המילים של אביו מהדהדות עדיין במוחי, כשדור לא מחייך אליי אני נחרדת אפילו יותר,אני נתקפת פאניקה, הוא מביט בי במבט אטום והלב שלי עומד להתפוצץ מרוב מתח, אולי הוא פשוט לא רצה לכעוס עליי ליד המשפחה שלו אבל הוא בעצם רותח פחד?
אני מתלבטת אם להתחיל לדבר ולבסוף מחליטה שכן,
"א…אני פשוט אלך.." אני ממלמלת אחריי שתיקה ארוכה ומתקדמת לעקוף אותו.
"בואי לפה משוגעת" הוא מושך אותי אליו והצחוק המתגלגל שלו מהדהד ברחבי הבית.
"היית צריכה לראות את הפרצוף שלך" הוא מוחץ אותי בין שריריו ואני רוצה למחות בכעס אבל אני פשוט לא מצליחה.
"אדיוט, חשבתי שאתה כועס" זה הדבר היחיד שאני מצליחה לנזוף בו וגם הוא נאמר בחיוך כשאני מרוחה על חזהו.
הוא מרחיק אותי ותופס בפניי, אני אוהבת שהוא עושה את זה, הוא מביט עמוק בעיניים שלי וגורם לי באמת להאמין שהוא אוהב אותי. יש משהו נורא עמוק במבט שלו כשהוא מסתכל עליי…
"באמת חשבת שאני אכעס עלייך?" הוא מחייך חצי חיוך ואני שותקת.
"את מדהימה יסמין, תביני את זה, את פשוט מדהימה.." הוא אומר לי. הוא אומר לי את זה כל הזמן, ואני כבר מתחילה בעצמי להאמין בזה…
"לא כולם היו עושים דבר כזה…" הוא מחזק את טענתו וחיוכו מתרחב באהבה כשהוא נזכר ברגע שראה אותם בכניסה לביתו.
אני לא רוצה להרוס לדור את החיים, דור ללא ספק האדם הכי חשוב לי בחיים.
אני חייכת אליו חצי חיוך ורוצה לנשק אותו, והוא, כאילו קורא אותי, רוכן אליי ומצמיד את שפתיו לשפתיי בעדינות.
"מדהימה…" הוא ממלמל שוב בחיוך אחריי שהוא מתנתק ממני.
מישהו פעם אמר לי. שיש אנשים שיודעים מה הם שווים, ויש אנשים שצריכים שיזכירו להם מה הם שווים.
אני כמעט בטוחה שהמישהו הזה היה דור.. כי הוא פשוט לא מפסיק להזכיר לי כמה אני שווה, ואני לגמרי אוהבת את זה.