המורה למתמטיקה- פרק 22.

אני מחייגת את המספר ואז מתחרטת ומנתקת, ואז שוב מחייגת את המספר ושוב מתחרטת ומנתקת. דיי יסמין. פשוט תעשי את זה וזהו. אומר לי קול בראשי.
אני מניחה את הפלאפון על השידה ורק אז קולטת שהידיים שלי רועדות.
למה את נכנסת לכל זה יסמין? למה את חייבת להתערב בכל דבר? קול אחר בראשי אומר לי.
את עושה את זה בשביל דור…תזכרי כמה דברים הוא עשה בשבילך, ואת לא עשית בשבילו כלום! אני שומעת שוב את הקול הראשון.
את מתערבת לו יותר מדי בחיים, את נכנסת לו לפרטיות מהשנייה שנכנסת אליו הביתה. עכשיו זה הקול השני מדבר.
אני מרגישה את השטן ומלאך יושבים לי על הכתפיים, אני רק לא בטוחה מי זה מי.
הוא רצה שתכנסי לו לחיים, בגלל זה הוא נתן לך להיכנס אליו הביתה. הקול הראשון מחזיר.
אני מרימה שוב את הפלאפון בידיים רועדות.
כן.
לא.
הם צועקים ביחד.
"אז לחייג או לא?" אני צורחת בקול, ורק אז מבינה עד כמה התחרפנתי.
אני מדברת לעצמי.
אני מחייגת את המספר במהירות ועמוק בתוכי מתפללת שלא יענו, אבל כשקול נשי ועדין עונה לפלאפון אני בולעת את רוקי ואומרת את המילים הראשונות שעולות לי לראש.
"היי… משפחת לוי?"

אני עומדת מול דלת ביתו של המורה שלי מתמטיקה כבר שעה ולא רוצה לדפוק כי אני יודעת ששתי שניות אחריי שאני אדפוק הוא יפתח ואז אני לא אדע איך להגיב, כי אני לא יודעת לשקר וכי אולי הקול השני שאמר לי לא להתקשר הוא בעצם המלאך ולא השטן והוא זה שצדק.
ואם הוא יכעס שהתערבתי לו ככה בחיים? מי אני בכלל שאתערב לו בחיים? כולה התנשקנו פעם או פעמיים, אולי קצת יותר..
אני נושמת נשימה עמוקה ודופקת בדלת.
"כנסי יס" אני שומעת את קולו.
אני פותחת את הדלת ומחפשת אותו במבטי, אני נושמת לרווחה כשהוא לא נמצא בקומה הראשונה. וכשטוטו, שלמד לעלות במדרגות כבר בלי בעיה, רץ אליי מהקומה למעלה אני ממהרת ללטף אותו ולחייך אליו.
"איפה אתה?" רק אחריי זה אני צועקת.
"קומה שלישית" הצעקה שלו מהדהדת בכל הבית הגדול.
אני עולה לחוצה לקומה השלישית, ואם ייפלט לי? לא רק שהמתנה שלו תיהרס, הוא גם בטוח ישנא אותי.
כשאני נכנסת לחדר הכושר המושקע של דור, שבמקרה נמצא בקומה השלישית שלו בבית, אני נרגעת משום מה. דור מניח את המשקולת הענקית בחזרה על המתקן ונשען על מרפקיו, הוא מביט בי בחיוך ואני לא יכולה שלא לחייך אליו בחזרה, הגומה הזאת שלו…
"כמה פעמים אמרתי לך שאת לא צריכה לדפוק יס?" הוא שואל בחיוך ובוחן את כל גופי ללא בושה, מפשיט אותי תחת מבטו.
"זה לא הבית שלי" אני מחזירה בשקט ולא מצליחה להסיר את מבטי משרירי בטנו, תמיד חשבתי שגברים מזיעים זה דוחה. אבל על דור, זה רק מעצים את הסקס האפיל שלו בכמה רמות. הוא קולט שאני מסתכלת עליו ונראה מרוצה, אני לא מצליחה להתאפק ונושכת את שפתיי, מה שגורם לחיוכו רק להתרחב יותר. לעזאזל יסמין, תשלטי בהורמונים המזורגגים שלך!
"את נמצאת כאן יותר מאשר בבית שלך, זה נחשב הבית שלך חומד"
"חומד?" אני צוחקת והוא חוזר לשכב על המכשיר וצוחק גם הוא, הוא מרים בחזרה את ידיו ולוקח שוב את המשקולת הענקית.
אני מביטה בו ופשוט רוצה אותו. אני נזכרת בשיחת הפלאפון שלי אתמול עם המשפחה שלו, למה עשיתי את זה? זה יכול לדפוק עכשיו את קשר המסובך שממילא כבר יש לנו.
כוסאמק. אני שונאת את עצמי.
"מה יש?" הוא מעיר אותי ממחשבותיי ואני רואה שהוא שוב נשען על מרפקיו והמשקולת במקומה מעל ראשו, הוא מביט בי ודאגה ואני תוהה אם המתקן יכול פתאום להתפרק והמשקולת תיפול על ראשו של דור ותרסק לו את הגולגולת. אני מכווצת את גבותיי.
"זה בטוח הדבר הזה?" אני מצביעה על המשקולת.
"הו זה? לא. זה תוך שניות יכול ליפול עליי" הוא צוחק ושוב לוקח את המשקולת.
"תעוף משם" אני לוקחת את מילותיו ברצינות.
"בואי שנייה" הוא אומר לי גם ברצינות ואני ממהרת להתקרב אליו.
הוא מניח את המשקולת שוב מעל ראשו ובשנייה שאני מגיעה אליו הוא מושך אותי מעליו.
"דור!" אני צורחת עליו.
"מה?" הוא צוחק ותופס בפניי בשתי ידיו.
"זה מסוכן!" אני מרימה את ראשי אל המשקולת הענקית שמעל ראשי ונמרחת על חזהו המזיע של דור כדי להתרחק כמה שיותר מהמשקולת.
"אני צחקתי יס, זה לגמרי בטוח" הוא מנער את המתקן ואני מתכווצת בפחד.
"רואה? לגמרי בטוח." הוא מחזיר את ידיו לפניי ומצמיד את שפתיו לשפתיי.
"אמן תתני לי להתפטר" הוא ממלמל אל תוך שפתיי.
"לא."
הוא מתרומם ומרים אותי איתו.
"אנחנו צריכים ללמוד" הוא אומר בחיוך.
"אתה צריך להתקלח" אני אומרת באותה הנימה.
"את לא אוהבת אותי מסריח ונוטף זיעה?" הוא שואל נעלב.
אני יורדת ממנו ומחייכת אליו חיוך קטן וביישני "פחות" אני מצליחה בסוף להשיב בקול יציב.
אני מביטה בו נעמד, הגובה שלו מושלם, השרירים שלו מושלמים, פני התווים שלו אלוהיים ואהבה שלו אליי… הלב שלי שוב מתחיל לדפוק כשאני מבינה כמה ברת מזל אני.
הוא כלכך לא מגיע לי, למה דווקא אני?
ואז אני נזכרת שוב בשיחה אתמול. זה בטוח ידפוק את הכל. זה בטוח מה שיגרום לדור לכעוס עליי ולהעיף אותי לקיבינימט מהחיים שלו.
הוא בטח לא ירצה לראות את המפרצוף שלי יותר ולא ירצה ללמד אותי. הוא בטח יתפטר על השנייה שההורים שלו ונעמה יעמדו בכניסה לבית.
נעמה.. אני מחייכת כשאני נזכרת בשיחה שהייתה לי איתה. היא רק בת 12 ומדברת כלכך לעניין, היא כלכך בוגרת לגילה, כמו אח שלה. הקול שלה כשהיא שמעה שהזכרתי את דור השתנה והפך יותר רך ממה שהיה בהתחלה.
היא מעריצה אותו. היא כלכך רוצה לפגוש אותו… כמו שהוא רוצה לפגוש אותה.

דור מתקלח ואני ממתינה לו בסלון, אחריי שנשנשתי כמה דברים מהמטבח וסיימתי לו חבילה שלמה של עוגיות שוקולד צ'יפס אני משחקת עם טוטו במשחק שלא מזמן קניתי לו כי דור אסר עליו לשחק בכל נעלי הבית שלו ובכל גלילי נייר טואלט או בכל אובייקט אחר שמשמש לו כמשחק.
דור יוצא מהמקלחת נטול בחולצה, שיערו רטוב ועיניו הירוקות נוצצות. אני לא יודעת אם איי פעם אני אפסיק להתפעל מכמה שהוא יפה…
"חזרתי" הוא מחייך אליי ולובש חולצה. לא!!
"אני שמחה, כי בזבזת לי שעה וחצי מהחיים." אני אומרת ולא מצליחה שלא לחייך.
"התקלחתי חמש דקות!" הוא מוחה ואני מתכוונת לענות לו אך צלצול הדלת נשמע ואחריו 3 דפיקות.
הלב שלי מתכווץ ואיתו גם גבותיו של דור.
"זאת בטח השכנה…" הוא ממלמל והולך לדלת בחוסר רצון.
הלב שלי עושה סלטות באוויר ולא נרגע, הידיים שלי מתחילות לרעוד באופן אוטומטי ואני גוררת את רגליי והולכת בקושי אחריי דור.
"אל תכעס עליי דור" אני בקושי שומעת את עצמי אך דור מסתובב אליי ומבחין במצבי.
"מה קרה יס?"
"תפתח את הדלת"
"מה?"
"פשוט תפתח" אני אומרת והוא מציית לי.
הם עומדים שם ורעד עובר בגופו של דור, הוא מביט בי לשנייה ואז חוזר להביט בכניסה לביתו.
"דורי" קולה העדין שובר את השתיקה וגופה הקטנטן מקפץ על דור. הוא מרים אותה ומחבק אותה חזק, לא יודע איך להגיב.
הוריו עדיין עומדים בכניסה בשתיקה.
נעמה בוכה, "כלכך התגעגעתי אלייך" היא מוחצת את צווארו בידיה הקטנות אבל זה לא אכפת לו.
אני מרגישה שאני מיותרת שם, ודור, כאילו מבחין בזה. מביט בי.
"יום הולדת שמח" אני לוחשת ומופתעת מהדמעה הקטנה שחומקת מעינו הירוקה.