המורה למתמטיקה- פרק 19.

מכירים את זה שדווקא כשמגיעים אורחים אמא מחליטה שזה השבוע הזה בשנה שאין לה כוח לעשות קניות וכל הבית ריק?
אני מפשפשת במגרות, ובמקרר, ומחפשת גם על השיש משהו קטן ומתוק אבל אין פאקינג אוכל בבית! אני נכנסת למזווה אבל הוא כולו ריק. יופי אמא. תיסעי לך ליומיים בדרום בזמן שלבת שלך אין אוכל בבית.
"זה בסדר יס" דור נשען על הקיר שבמטבח ומביט בי בשעשוע.
"לא זה לא, לא יכול להיות שאין אפילו משהו קטן לאכול בבית הזה חוץ מעוף קפוא" אני אומרת כשאני פותחת את המקפיא.
"את יודעת מה יותר חשוב מעוף קפוא?" הוא שואל ומשלב את ידיו.
אני מביטה בו לשנייה וכשפרצופו הופך לרציני אני ממהרת לקחת כיסא ולקרב אותו אל השיש. אני מטפסת עליו ופותחת את אחד הארונות הגבוהים.
"מה?" אני סוף סוף שואלת וכשאני מוצאת חטיף אני ממהרת לקחת אותו. אני מתכוונת לסגור את הארון במהירות אבל אני מאבדת את שיווי המשקל ותוך שניות מועדת.
ידיים גדולות תופסות אותי שנייה לפני שאני שוברת את הראש ואינסטינקטים המהירים של דור לא מפתיעים אותי בכלל. הוא הריי טוב בכל…
הוא תופס אותי כמו כלה ואני מביטה בו לכמה שניות בשוק, הוא מסתכל עליי מלמעלה בדאגה ואז בשנייה מחייך, פרצופו הופך משועשע.
"שאת מתחמקת ממני" הוא אומר ומניח אותי בעדינות על רגליי בחזרה לקרקע.
לוקח לי כמה שניות להבין שהוא ענה על שאלתי ואני מתאפסת על עצמי בקושי. הלב שלי דופק ואני מרגישה שהוא הציל אותי מנפילה מצוק.
"אני לא מתחמקת ממך" אני אומרת בקול הכי יציב שאני מצליחה להוציא, מתקדמת לכיוון שולחן האוכל ומתיישבת.
"אני התקשרתי אלייך 500 פעם מאותו היום של המסיבה, למה לא ענית?" דור פתאום נשמע חסר סבלנות ומתקדם לכיווני, נשמע שחיכה כבר הרבה זמן להגיד את זה. הוא מתיישב מולי וגורם לגופי להאיץ אפילו יותר ממקודם.
הוא מסתכל עליי ומבטו שורף אותי לגמרי, עד כדי כך שאני מפחדת להרים אליו את עיניי, כי אני יודעת. ברגע שאני מרימה אליו את מבטי… החזות הקרה והמאופקת שאני מנסה לשמור עליה לידו כבר יותר מחצי שנה, תימס בשנייה. ואז זה לא יהיה טוב. ממש לא יהיה טוב.
אני מתכוונת לענות לדור אבל דלת הכניסה נפתחת בפראות האופיינית לה.
"אני בבית. וחזרתי עם קניות אז כדאי לך מאוד להגיע לכאן תוך שתי שניות." קולה המוכר של אימי מהדהד בבית.
יופי אמא, בדיוק בזמן!
אני לא יודעת אם לשמוח שבזכותה אני לא צריכה להחזיר לדור תשובה או לקבור את עצמי על הבושות שהיא עושה ובטח עוד תעשה לי מולו, שתי האופציות נראות לי בסדר.
אז אני פשוט נאנחת.
"זאת אמא שלי" אני מגלגלת לדור עיניים והוא מחייך אליי את החיוך המתוק הזה שלו.
"אני מתאר לעצמי" הוא נעמד מיד ויוצא מהמטבח. מה הוא עושה?
אני קמה במהירות והולכת אחריו לכיוון הכניסה לבית.
"נעים מאוד אורית, צריכה עזרה עם הקניות?" דור שואל את אימי עם החיוך הממיס שלו הזה, החיוך שאין מצב שמישהי לא תיפול ממנו. החיוך עם הגומה.
אמא שלי נעצרת. היא מביטה במורה שלי במתמטיקה ואני לא בטוחה מה היא מתכוונת לעשות, היא בלתי צפויה ואני מקווה שהיא לא תעשה משהו טיפשי.
ואז, בלי שום התראה מיוחדת, פניה מתחממות. היא מחייכת חיוך ביישני ואז פונה אליי.
"יסמיני, לא אמרת לי שיש לך חבר" היא אומרת לי.
אוי מה?
ולפני שאני מספיקה להגיד משהו מטומטם, דור לוקח אחריות ואומר בדיוק את המילים הנכונות, בנימה הנכונה, עם החיוך הנכון.
"הוו לא" הוא צוחק. "אני דור, המורה של יסמין למתמטיקה. אני מעדכן אותך לגבי ההתקדמות שלה…" הוא אומר לה. "אני באתי לעזור ליסמין עם כמה תרגילים קטנים במתמטיקה".
אז הם לא נפגשו עדיין, רק מדברים בטלפון לגביי, אוקיי, נחמד.
"אהה" היא ממהרת להוריד את השקיות מידיה ולהתקדם אליו. "נכון, אני באמת מזהה את הקול שלך.." היא צוחקת ולוחצת את ידו, "נעים מאוד" היא מוסיפה.
אנחנו עוזרים לה להכניס את הקניות בזמן ששניהם ממשיכים לדבר.
"ממתי יש מורים כלכך צעירים?" היא שואלת ומסדרת את הדברים במקומם.
"יש אמא." אני אומרת לה בנימה קצת כועסת אחריי השאלה העשירית שלה.
היא מתעלמת ממני ומסתכלת על דור, "בן כמה אתה?" היא שואלת אותו והוא מחייך אליה בנחמדות, "עוד שבועיים בן 22" הוא עונה לה ואני מופתעת.
"עוד שבועיים?" אני לא מתאפקת ושואלת.
"אהא" הוא מהנהן, לא נראה כי יש לזה חשיבות מיוחדת מבחינתו.
"למה לא אמרת כלום?" אני שואלת קצת בכעס. ממה אני מתעצבנת? הוא לא חייב לי שום דבר.
הוא מושך בכתפיו באדישות הזאת שלו,
"זה לא עניין גדול.." הוא ממלמל ואז פונה לאימי, "איפה לשים את הקישואים?"

"אז אתה באמת בן 22 שבוע הבא?" אני שואלת אותו כשאנחנו יושבים בביתו, ממשיכים בנוהל הלימוד הרגיל שלנו.
אני כבר שבוע מתחמקת מהדיבור איתו על אותו הערב. אני לא רוצה לדבר על זה ולא רוצה שהנושא הזה יוזכר. זה כלכך מביך. זה פשוט כלכך מביך.
"כן יס, ותפסיקי לשאול אותי את זה כל יום כי התשובה לא תשתנה" הוא אומר בנימה אדישה ואני משתדלת שלא להתעצבן.
"איך אתה חוגג?" אני שואלת.
הוא נשען על הספה ולוקחות לו כמה שניות טובות לענות.
"אני לא חוגג"
"למה?"
"זה רק תאריך"
"זה היום שנולדת בו"
"נו ו..?"
"אתה לא שמח שנולדת?"
"זאת שאלה ממש מוזרה יס"
"לא נכון"
"כן נכון"
ואז הוא מביט בי, "את שמחה שנולדת?" הוא שואל אותי.
"לא" אני עונה בלי לחשוב.
הוא מתרומם לישיבה יותר זקופה ומביט בי ברצינות.
"מה?"
"אני לא שמחה שנולדתי" הפעם אני זאת שמחזירה לו באדישות.
הוא מכווץ את עיניו ולא מפסיק להביט בי. אני מנסה כמה שיותר להתחמק ממבטו אבל זה פשוט לא הולך. אני מוצאת את עצמי מביטה בעיניו והוא בשלי. עוד פעם. כמו הרבה פעמים בזמן האחרון.
יש משהו מאוד קרוב במבט אחד קטן. כשאני מסתכלת אליו, והוא עליי, הבטן שלי עושה סלטות באוויר. אני פשוט לא מצליחה להישאר רגועה. וזה רק ממבט.
"את לא מסתכלת על עצמך בבוקר במראה ושמחה?" הוא מנסה להבין אותי.
הוא צוחק עליי?
"כשאני מסתכלת על עצמי במראה אני יותר עצובה שנולדתי" אני צוחקת.
אותו זה לא מצחיק.
"על מה לעזאזל את מדברת יס?"
אני שותקת.
"את רוצה להגיד לי שאת לא אוהבת את איך שאת נראית?" הוא מנסה להבין.
אני שותקת.
הוא קם בחדות ומושך אותי אחריו.
"מה אתה עושה?" אני צועקת.
הפעם הוא שותק. הוא מוביל אותי לחדר האמבטיה שנמצא בקומה הראשונה ומעמיד אותי מול מראה גדולה שבה אפשר לראות את כולי.
מלעלה, עד למטה.
"תסתכלי על עצמך" הוא כמעט פוקד כשאני לא מסוגלת להרים את עיניי.
"בוא נחזור ללמו…"
"יסמין תרימי את הראש!"
ואני מרימה. ומסתכלת על הכיעור של במראה הגדולה.
על כל הכיעור.
"יפה.." הוא נשמע מרוצה,
הוא עומד מאחורי כתפי ואני מביטה בו דרך המראה, מחכה שימשיך.
"מה את רואה?" הוא שואל ואני שותקת.
"יסמין!" הוא מאיץ בי.
"דיי דור בוא נחזור ללמוד.." אני אומרת ומתכוונת להסתובב אבל הוא שם את ידיו על כתפיי ולא נותן לי לזוז.
הוא מתקרב אליי יותר ואני מתפללת שחזהו לא יגע בגבי כי אז אני לגמרי אאבד את הריכוז.
הוא שם לב לאי הנוחות שלי ועוזב את כתפיי, מתרחק ממני טיפה אך ממשיך לעמוד מאחוריי.
"מה את חושבת על עצמך יס, אני ממש רוצה לשמוע." הוא אומר.
"שאני מכוערת" אני פולטת.
הוא מגחך באי הבנה, "מה מכוער בך?" הוא שואל ספק לעצמו ספק לי.
"השיער שלי חלק מדי, וגם הצבע שלו.. לא בלונדיני ולא חום.. הוא באמצע, וזה כזה מעצבן.." אני מתחילה להגיד ודור מרים את מבטו.
אנחנו מסתכלים אחד על השני דרך המראה ואני פתאום רוצה להגיד הכל.
"לעיניים שלי יש צבע של חרא" אני ממשיכה ודור מקשיב בעיון.
"הרגליים שלי קצרות מדי, והמידה שלי בנעליים קטנה מדי, החזה שלי גדול מדי והבטן שלי לא הכי שטוחה שבעולם, הידיים שלי שמנות מדי ויש לי גם כפות ידיים גבריות כאלה.." אני אומרת לו במהירות ולא מפסיקה להסתכל עליו.
"אבל…"
"מה אתה חושב דור?" אני קוטעת אותו ושואלת ברצינות, לא מפסיקה להביט עמוק בתוך עיניו דרך המראה.
הוא שותק ואני ממשיכה.
"מה אתה היית חושב עליי אם היית רואה אותי במועדון או ברחוב?" המילים פשוט נשפכות ממני ואני כבר לא מסתכלת עליו.
הוא מתקרב צעד אחד קרוב יותר אליי.
קולו הצרוד כמעט ובלתי נשמע אך הבל פיו מהדהד בקולי כמו צעקה מראש צוק.
"אני לא חושב שזה יהיה מקצועי מצידי להגיד מה אני חושב.." הוא בקושי אומר.
אני בולעת את רוקי והלב שלי כבר הספיק לטפס לשמים ולחזור בחזרה.
אני שותקת כמה שניות אבל אז זה פשוט יוצא.
"אני לא חושבת שהקשר בנינו מקצועי.." אני פולטת ומיד מתחרטת על מה שאמרתי.
אולי בשבילי הוא לא מקצועי, אבל בשבילו הוא מאוד מקצועי.
אני משפילה את ראשי במבוכה אך מרימה אותו במהירות כשהוא מתחיל לדבר.
"בחיים לא הייתי חושב להתחיל איתך במועדון" הוא מתחיל להגיד ואני שוב משפילה את ראשי בבושה. ברור.
"לא כי את לא יפה.." הוא ממשיך, "כי את יותר מדי יפה…"
אני מרימה אליו בחזרה את ראשי ומכווצת את גבותיי.
"אני חושב שיש לך שיער מושלם" הוא אומר ומביט ישירות למראה, ישירות את תוך עיניי.
וברגע שעיניי פוגשות את עיניו, שנינו מרוכזים במילים שהוא מוציא מפיו.
"הוא ארוך, וחלק כלכך, ויש לו צבע שטני זהוב מרהיב" הוא נוגע בשיערי ואני קופאת.
הוא מנתק לרגע את עיניו מעיני כדי להביט בידו מושכת את הגומייה מראשי.
שיערי הארוך והחלק מתפזר והוא נראה מרוצה.
הוא מחזיר את עיניו לעיני וממשיך לדבר,
"יש לך עיניים מדהימות." הוא אומר ואני ממש מרגישה במבטו את ההערצה לעיניים שלי.
אני מרגישה את הזמן עוצר, את עיניו חודרות לתוך עיני ואני מאבדת את זה לגמרי בתוך דיבורו.
"כשאת חושבת הן מתכווצות, כשאת מרוצה אני ממש יכול לראות אותן מחייכות, כשאת אוהבת משהו או מתרגשת ממשהו הן נוצצות בצורה כלכך יפה, הריסים הארוכים שלך מושלמים ומוסיפים כלכך הרבה ליופי שלך, כשאת עצובה אני ממש יכול לראות אותן נופלות…" הוא בולע את רוקו.
"הרגלים שלך בסדר גמור, את בדיוק בגובה הנכון, לא גבוה מדי ולא נמוכה מדי, את לא צריכה רגליי ביגפוט כי זה ממש ולא יפה. החזה שלך מבליט את הנשיות שלך והבטן שלך לא צריכה להידבק לגב כדי שתראי יפה." הוא לא מנתק את מבטו ממנו.
"הידיים שלך ממש לא שמנות ויש לך את הידיים הכי נשיות ומושלמות שאני מכיר. את מושלמת." הוא אומר ואז נועץ בי מבט לכמה שניות.
"זה מה שאני חושב."