המורה למתמטיקה- פרק 18.

אני מתעוררת עם כאב ראש מטורף ותוהה איפה אני.
אה נכון, אני בבית.
אני מביטה בתקרה הלבנה כמה שניות ומנסה לאזן את כאב הראש שלי לנסבל. אבל זה קשה מדי, אז אני מחליטה לקום מהמיטה ולעשות משהו עם החיים שלי. אני בקושי נעמדת וניגשת למראה, מביטה בכיעור שלי.
השיער השטני והארוך שלי מקורזל כלכך שאני לא חושבת שאיי פעם אצליח להוריד את הקשרים האלה מראשי, השמלה הצמודה והקצרה עדיין על גופי ואני כבר מתה להשיל אותה מעליי.
דור אתמול החזיר אותי הביתה בסביבות השעה 1.
הוא ניסה לשכנע אותי להחליף לבגדים נוחים יותר ולהתקלח לפני שאני נכנסת למיטה, אבל אחריי המקרה שהיה בביתו, לא הייתי מוכנה אפילו להרים את היד שלי לידו. מה שעשיתי אתמול היה נוראי.
איך שאלכוהול יכול להשפיע…טוב שלא ביקשתי מהמורה למתמטיקה שלי פשוט להזדיין איתי וזהו.
מה חשבתי לעצמי בכלל?
"יסמין" אני שומעת את צעקתה של אימי מהכניסה. כוסאמק. היא חזרה.
אני חומקת לכיוון חדר המקלחת ומסתגרת שם, זה רק מה שחסר לי, שאמא שלי תדע ששתיתי ושיש לי האנגאובר.
"אני מתקלחת" אני צורחת לה בחזרה ופותחת במהירות את זרם המים. אני מורידה מעליי את השמלה הצמודה ומגלה שסט התחתונים והחזייה שלי לא תואמים, אוי אלוהים, לא יכולתי לשים על עצמי לפחות בגדים תחתונים נורמליים וסקסיים, בטח דור צוחק עליי עד עכשיו.
אני ממהרת להסיר אותם מעליי ומבטיחה לעצמי לזרוק אותם מיד אחרי המקלחת. אני נכנסת והמים קפואים.
אני פולטת קללה חרישית ומכוונת את הברז לכיוון המים החמים, אמא שלי דופקת על דלת המקלחת ואחרי כמה שניות משמיעה את קולה.
"מה קורה מותק? לא היית אמורה לישון אצל רוני?" היא שואלת.
אני מנסה לחשוב על תשובה מהירה אבל שום תירוץ לא עולה לי, אני מתפללת שכאב הראש יעבור מתי שהוא וכבר מדמיינת את הקפה שאני הולכת להכין לי אחרי שאני יוצאת מהמקלחת הארוכה הזאת. לא סתם קפה. נס קפה.
"מותק?" אני שוב שומעת את קולה של אימי ונזכרת שהיא ממש מאחורי הדלת.
"החלטתי בסוף לחזור הביתה" אני עונה קצרות ויכולה לדמיין את הנהונה מאחורי הדלת.
"אוקיי.." היא עונה ואני יודעת שזה לא הסוף.
"הנהנתן?" היא מוסיפה אחריי שתיקה ארוכה, ידעתי!
"כן אמא, מאוד" אני אומרת ומגלגלת את עיניי.
"טוב.." היא אומרת ואני שוב יודעת שהיא לא הלכה משם.
"אז אני הולכת להכין לנו ארוחת צהריים.." היא שוב ממשיכה אחריי שתיקה ארוכה. כלכך צפויה אמא.
"בסדר אמא!" אני אומרת לה בנימה שתגרום לה ללכת. והיא באמת הולכת.
אני תוהה לעצמי מה השעה, כבר צהריים?
אני משפשפת את גופי עד שהוא נהיה אדום, מורידה ממני את כל הזוהמה והתסכול שצברתי במהלך ה24 שעות האחרונות.
איך אני אוכל להסתכל עכשיו לדור בעיניים?
הוא יזכיר את העניין הזה?
זה יהרוס את היחסים בנינו?
יהיו לנו עדיין שיעורים פרטיים?
השאלות מקפצות לראשי ולא נראה שיש לי תשובה לאף אחת מהן, לא עד שאני אפגוש את דור לפחות…
אני עוטפת את גופי במגבת והולכת לחדרי, נועלת את הדלת ומתפרקת.
המגבת נופלת מגופי ואני מתחילה לבכות בשקט. שיט. לא יכולתי לעשות את זה לפני שאמא שלי הגיעה?
אני ישר הולכת למראה, מביטה בגופי העירום ובעיניי האדומות. אני כלכך מכוערת. למה אני כלכך מכוערת?
אני מושכת באפי והצעקה של אמא שלי מקפיצה אותי. אז אני ממהרת לנגב את עיניי הלחות ולוודא שלא נשאר אפילו זכר קטן לבכי שלי, להתלבש ולסרק את שיערי הארוך והעבה. קושרת אותו לקוקו גבוה ומנסה לסלסל אותו עם אצבעי, מודעת לכך שלא משנה כמה אנסה, ברגע שהוא יתייבש הוא יהיה חלק כמו זנב סוס.
אני יורדת למטה והשולחן ערוך.
אמא שלי יושבת על השולחן ומחכה לי.
היא מחייכת אליי ואני מחייכת אליה חיוך מאולץ ועוקפת אותה, הולכת לכיוון השיש.
"את לא באה לאכול?" היא מתפלאת.
"אני רק מכינה לי נס קפה אמא" אני מרגיעה אותה ומדליקה את הקומקום.
"אה" היא מסננת ומתחילה לאכול בשקט.
"אז.." היא מנסה לפתח איתי שיחה.
אני מרימה את מבטי מהצלחת ומביטה בה.
היא מגחכת. היא מבינה הכל. היא תמיד איכשהו מבינה הכל.
"מה?" אני שואלת אותה בעצבים, אני שונאת שהיא עושה את זה. יודעת משהו אבל לא אומרת מה היא יודעת. במקום זה היא תעדיף לגחך.
"חמרמורת" היא אומרת.
"מה?" אני שואלת שוב.
"חמרמורת" היא חוזרת על עצמה באותה נימה.
"אמא. עברית בבקשה."
"אני מדברת בעברית" היא מושכת בכתפיה ומפנה את הצלחת שלה לכיור.
אני מתעצבנת וקמה בסערה, הולכת לחדרי וטורקת את הדלת.
אני מתיישבת על המיטה ופותחת את הלפטופ שלי, מחפשת את המילה 'חמרמורת' בגוגל.
"חמרמורת: האנגאובר" רשום שם.
האישה הזאת פשוט טובה מדי…..

אמא שלי נסעה ליומיים אצל קרובי משפחה רחוקים בדרום שחוגגים לבת הקטנה שלהם שחזרה מחו"ל יומולדת 20 מפוארת, או לפחות ככה היא טוענת.
אני יודעת שהיא רק מנסה להתחמק ממני כי היא יודעת ששתיתי, ונמאס לה מזה, כי היא חושבת שאני חוזרת להיות אותה יסמין הממורמרת ששותה ומנסה להתאבד של פעם.
אז אני מרשה לעצמי להישאר בבית ביומיים האלה בטענה לרוני שאני חולה ואני בקושי יכולה לנשום והיא משום מה קונה את זה.
דור מתקשר אליי כבר יומיים ואני מסננת אותו. הוא לא מבין שאני מתכוונת להתכחש לקיומו עד השנייה שאני ממש אצטרך לראות אותו?
"דור שאל אותי עלייך היום, וגם אתמול הוא שאל. הוא פתאום נורא מתייחס אליי, אולי אל תחזרי לבית ספר?" היא מצחקקת ולמרות שאני יודעת שהיא צוחקת איתי אני נעלבת קצת כי אני יודעת שהיא באמת אוהבת את תשומת הלב שדור פתאום נותן לה.
אני צוחקת קצת ומזייפת שיעול.
"טוב רוני, אני חושבת שאני אנוח קצת, נדבר עוד מעט" אני אומרת לה ומנתקת.
אני פותחת את שיעורי הבית שלי במתמטיקה שרוני אמרה לי שהם קיבלו ולגמרי מופתעת שאני יודעת לפתור אותם, עשיתי אותם עם דור בחודש שעבר.. חובבנים..
אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת ביום ההוא.
טוטו הציק לנו כלכך שדור בקושי יכל ללמד אותי, אז הוא היה צריך לנגן לו בפסנתר כדי להסיח את תשומת ליבו, כי זה הדבר היחיד שמסיח את תשומת ליבו של טוטו.
אבל אז אני לא הייתי מרוכזת. כי זאת הייתה הפעם הראשונה שאני שומעת את דור מנגן, וכשהוא מנגן.. הוא נראה אלוהי. וגם נשמע אלוהי.
הוא מנגן מדהים!
הוא למד לנגן כבר בגיל חמש ועד היום זוכר כל נגינה ונגינה שלמד עם המורה שלו אז.
אני צוחקת כשאני נזכרת איך דור התעצבן שעד שהוא הצליח להסיח את דעתו של טוטו הוא הצליח גם להסיח את דעתי. ואז הוא צחק, כי הוא לא באמת יכל להתעצבן עליי, ואז הוא חייך את החיוך היפה הזה שלו עם הגומה ושאל אותי אם אני רוצה לנסות.
וברור שסירבתי. אבל גם ברור שהוא לא וויתר לי והושיב אותי בכוח מול הפסנתר.
ואז משיעור מתמטיקה זה הפך לשיעור נגינה…
צלצול הדלת מעיר אותי ממחשבותיי.
אני מתרוממת מכיסאי ונעמדת.
עוד צלצול מפלח את הדממה שהייתה בבית ביומיים האחרונים ואני מגלגלת את עיניי.
"רגע" אני צועקת ורצה לכיוון הדלת, פותחת אותה לרווחה.
אני מביטה לכמה שניות באליל שעומד מולי.
"דור.." זה הדבר היחיד שאני מצליחה להוציא מפי.