המורה למתמטיקה- פרק 17.

יש לי 186 חברים בפייסבוק, 999 עוקבים באינסטגרם, 1,652 אנשי קשר. ומכל האנשים האלה… החברים הכי טובים שלי בחרו להתקשר דווקא למורה שלי למתמטיקה כשאני שיכורה מתה.
מה לעזאזל הקטע הזה?
ולא, זאת לא רק נועה שחשבה על הרעיון המטורף הזה. אלא גם רוני! וגם ירדן, גם ליאור שאמר לי שלום בתחילת הערב, גם מור שרקד איתי, וגם עומר בכבודו בעצמו שראה אותי שיכורה מהצד ואפילו לא בא להגיד לי שלום.
כולם הלכו והתקשרו ושלחו הודעות למורה למתמטיקה ש'יסמין שיכורה'.
עוד גל הקאה מציף אותי ודור ממהר לתפוס בשיערי.
אנחנו באמצע שום מקום, עצרנו בצד כי הייתי ממש חייבת להקיא. הזר המטומטם פונה על ידי האבטחה אחרי שדור פוצץ לו את הפרצוף באגרופים ואז גם בעט בו לקינוח.
בקושי הצלחנו לצאת, כי אחריי שלירון קלטה את דור היא לא הפסיקה לשחק את עצמה שיכורה ולהתעלק על דור. עד שהוא פשוט תפס בידי והכניס אותי לאוטו שלו למרות שהתעקשתי שעדיף שייקח את לירון הזונה המפגרת הזאת.
"בבקשה תגידי לי שאכלת משהו לפני ששתית" דור ממלמל ואני מהנהנת לשלילה כשעוד גל הקאה מופיע.
לעזאזל. הראש לי מתפוצץ.
אנחנו עולים לאוטו והוא מתחיל לנסוע.
"לאן אתה נוסע?"
"מי נמצא בבית שלך?" הוא שואל ומביט בי.
הראש שלי מסתובב ואני לא מרוכזת.
"מה?" אני שואלת.
"שאלתי מי נמצא בבית שלך" הוא חוזר על עצמו ברוגע.
"אנחנו לא יכולים ללכת לבית שלי" אני פולטת. אמא שלי בבית.
השעה רק 11, למה יצאנו כלכך מוקדם?
"למה לא?"
"אמא שלי יוצאת לעבודה ב12, רק אחריי 12 אפשר ללכת" אני בקושי אומרת ובולעת גיהוק.
דימאט.
"למה אמא שלך עובדת בלילות?" הוא שואל.
אני מרוכזת בכאב הראש שלי, מנסה לנטרל אותו בעזרת כוחות המחשבה אבל זה לא ממש עובד.
"היא אחות" אני אומרת לבסוף.
"אוקיי" הוא ממלמל ועושה פניה חדה.
"מה יש לך? בעדינות!" אני צועקת והוא מגחך.
כאב הראש לי מתעצם פי שלושה ואני תופסת בראשי חזק.
הוא עוצר את את הרכב ואני מרימה את ראשי.
אנחנו לא בבית שלו, אנחנו בתחנת דלק.
"אני כבר חוזר. אל תצאי." הוא אומר ומדבר באטיות.
"אני שיכורה, לא אוטיסטית" אני אומרת לו והוא צוחק ויוצא מהרכב.
אני מחכה, ומחכה, ומחכה, ומחכה. אני חסרת סבלנות, עוד תופעת לוואי של האלכוהול המזדיין הזה.
עוברות רבע שעה.
"מזה הזין הזה" אני באה לצאת מהאוטו אבל הוא בדיוק יוצא מתחנת הדלק, אחריו עובדת צעירה שמחייכת אליו ומובילה אותו לרכב.
"אני.. אני כאן עם חברה שלי..אז.." הוא ממלמל אליה וחיוכה נמחק, מבטה עובר ממנו אל רכבו, שם היא קולטת אותי.
בויה. אני חברה של דור.
אני מנסה לשמור על ארשת פנים רגילה ונכנסת בחזרה לרכב, דור ממהר לברוח ממנה ולעשות אותו דבר.
"אתה יודע..זה שאני שיכורה לא אומר שאני…"
"שאת חירשת, בסדר בסדר, אני יודע ששמעת" הוא אומר ומביא לי את בקבוק המים.
לא שמתי לב בכלל עד כמה אני צמאה עד עכשיו עד שהוא הביא לי את בקבוק המים, אני לוקחת אותו ממנו ומתעלמת ממה שאמר ומעצבנותו הקלה.
הנסיעה עוברת בשקט עד שדור נכנע ונאנח, "מצטער, היא פשוט שיגעה אותי ו… זה לא היה לעניין" הוא מתחיל להגיד.
"דור, אתה חייב להפסיק להצטער על כל דבר. אני ממילא אשכח את זה מחר. אני שיכורה." אני אומרת ונותנת עוד לגימה מהבקבוק.
ברגע שאנחנו מגיעים לשכונה של דור משהו בי נדלק. ואני מרגישה יותר שיכורה מתמיד.
יותר שיכורה ממה שהייתי במועדון, או בשירותים, או עם הזר, או כשהקאתי.
אני מחכה שהתחושה תעבור אבל כשאנחנו נכנסים לביתו של דור התחושה רק הולכת ומתחזקת. זה כמו סם.
זה אפילו יותר גרוע מאלכוהול.
אני כמעט מועדת ודור ישר מיצב אותי. הוא תופס במותני ואני לא רוצה שישחרר.
"את בסדר?" הוא שואל ואני נושמת עמוק. לא. אני לא בסדר.
אני כלכך לא בסדר!
"אני בסדר" אני ממלמלת ויוצאת מידיו, למה עשיתי את זה??
אני מרגישה קור הולך וגובר בכל צעד שאני עושה ממנו. אני בקושי הולכת לסלון, מודעת טוב מאוד למבטו הבוחן של המורה שלי מתמטיקה עליי. אבל אני בכל זאת מנסה להתעלם.
"את ממש שיכורה יס, כמה שתית?" הוא שואל כשאני מתיישבת על הספה בסלון וממהר להתקרב אליי.
טוטו יוצא מאחד החדרים בנביחה ושנינו מביטים בו, דור נראה כלכך חסר סבלנות אליו בעוד מבטי מתרכך. "טוטו" אני אומרת ומרימה אותו, אך מרימה אותו מיד כשהוא נעשה כבד מדי וגורם לי לסחרחורת. לעזאזל. הכלב הזה גדל.
"יס…" דור מנסה להגיד אבל אני מתפרצת עליו.
"מה אתה רוצה??" אני צורחת, ואני אפילו לא יודעת למה!
אני קמה ושוב כמעט נופלת,
"יס." הוא אומר קצת יותר בקול וקם כדי לתפוס בי.
אני מאבדת את שיווי המשקל שלי לגמרי והוא תומך בי ותופס בי חזק יותר.
ואני לא רוצה שיעזוב. והוא לא עוזב. במקום לעזוב את מותני הוא מעביר את ידיו לתנוחת חיבוק ומחבק אותי מאחורה.
הוא כלכך קרוב אליי, כלכך צמוד אליי, הוא מחזק את אחיזתו בי עוד קצת ואני מתמוגגת.
נשימותיי נעשות קצובות ואני מנסה לנשום, אני מרימה את ראשי גבוה מבלי לשלוט במעשיי.
אני מרגישה את נשימותיו של המורה למתמטיקה שלי על צווארי, נשימותיו החמות גורמות לליבי להחסיר פעימה. אני מנסה לגרום ללב שלי לדפוק יותר חזק, אבל לחישתו וקולו הצרוד גורמים לגופי רק לקפץ יותר.
"דיי יס, תרגעי, את כלכך שיכורה, תרגעי"
אבל אני לא יכולה להירגע, אני לא יכולה אפילו לתאר את חוסר המנוחה שלי מבפנים.
אני רוצה אותו. אני כלכך רוצה אותו.
אני רוצה מה שאסור לי.
אני רוצה לספר לו הכל, סתם ככה, לספר לו הכל.
ואז הוא עוזב אותי. ככה סתם בלי התראה מוקמת הוא עוזב אותי. והעיניים שלי נפקחות ואפילו לא שמתי לב שעצמתי אותן. ונהיה לי קר.
והוא הולך ויוצא מהסלון, ואני בעקבותיו.
אני רוצה לספר לו הכל.
האלכוהול משתלט על ראשי ואני לא מסוגלת לשלוט במילים שיוצאות לי מהפה.
בכל השיחות שעשינו, בכל המפגשים שנפגשנו, שצחקנו, שלמדנו.
תמיד רציתי להגיד לו, ואף פעם לא העזתי.
"שנה שעברה רציתי למות" אני אומרת ולא מתחרטת, אחריי שהשכרות תעבור אני אתחרט…
הוא מסתובב אליי.
"מה?" הוא שואל.
ובלי לחשוב פעמיים אני מורידה את השמלה הצמודה שישבה על גופי.
עיניו נפערות.
"מה את עושה?" הוא מתקרב אליי.
אני שיכורה מדי מכדי לחשוב. אבל אני יודעת בדיוק למה עשיתי את זה.
אני מצביעה לו על הזרוע שלי. על כל הזרוע שלי.
עיניו נפערות אפילו יותר וכבר לא אכפת לו שתלמידה שלו עומדת מולו בבגדים תחתונים בלבד.
הוא תופס בידי הזעירה ובלי להתריע, מלטף את כולה.
"יס…" הוא אומר נואשות ואני מביטה בו.
הדמעות יוצאות מעצמן ואני לא שולטת בהן, אני כבר לא בטוחה אם זה בגלל בשכרות או לא.
הוא מרים אליי את מבטו ורואה אותי בוכה.
אני מושכת באפי והוא מושך אותי אליו לחיבוק. ככה. כשאני בלי בגדים.
ולא אכפת לנו.
"למה?" הוא שואל בקושי.
"כי הם התרגשו, והאשימו אותי" אני מסננת ומתנתקת ממנו במהירות כשאני פתאום קולטת הכל.
דור מביט בי לא מבין ואני ממצמצת בעיניי כמה פעמים ובורחת לאחד החדרים עם השמלה בידי.
שנייה לפני שאני נכנסת אני שומעת אותו מתעצבן. "פאק!".