המורה למתמטיקה- פרק 16.

"אז," טיפאני מתחילה להגיד ומביטה בי ובדור בחיוך "אתם ביחד?" היא שואלת.
אני ודור מסתכלים אחד על השני, "מה?" אנחנו שואלים יחד.
"טיפאני, אמרתי לך שיסמין היא תלמידה שלי" דור אומר לה בעדינות.
"סו וואט?" היא מושכת בכתפיה ואז פונה אליי, "את מסיימת עוד חמישה חודשים את הלימודים" היא אומרת לי ואז ממשיכה ושואלת "למה שלא תהיו ביחד?"
אני ודור שותקים במבוכה.
אני לא מאמינה שהיא העלתה את הנושא הזה. אני פשוט לא מאמינה.
הוא המורה שלי.
אולי עוד חמישה חודשים אנחנו יכולים לדבר עלזה, לא שאני איי פעם אעז לדבר על אבל בכל זאת… למה עכשיו?
הלב שלי דופק והשתיקה צורמת לי באוזניים עד שטיפאני צוחקת.
"אוקיי, סורי, מצטערת שהבכתי אתכם" היא מרימה את ידיה באוויר ואני ודור מביטים אחד בשני.
שנינו סמוקים.
"רק שתדעו שאתם מתאימים" היא ממשיכה ואנחנו עוד יותר מסמיקים.
תפסיקי אישה.
אנחנו שוב שותקים, כי מה כבר יש לנו להגיד?
אני מסמיקה כי אני באמת אוהבת אותו והוא מסמיק כי… טוב כי הוא המורה שלי ואני תלמידה שלו וזה לגמרי מביך אותו ובטח גם לא מחמיא לו בכלל.
"אוקיי" היא מתרוממת וקמה מהספה.
"היה נעים לפגוש אותך יס" היא אומרת ואני מחייכת כשהכינוי ששמעה שדור קורא לי בו נדבק גם אליה.
"גם אותך" אני קמה ומחבקת אותה.
"אני חוזרת למלון, אני חוזרת מחר בבוקר לאל איי" היא אומרת ואנחנו מתקדמים כולנו לעבר הדלת.
היא מחבקת את שנינו שנייה לפני שהיא יוצאת ואז פונה לדור,
"אתה עוד יכול להתחרט" היא אומרת לו בעצב ומביטה ישר אל תוך עיניו, אני מביטה בהם מהצד ורואה את הקשר החזק שיש בניהם. את האהבה הגדולה.
אני חושבת שדור רואה אותה כמו אמא ואוהב אותה הרבה יותר מאימו הביולוגית.. ואני לגמרי יכולה להבין את זה.
"יש לך עתיד זוהר באל-איי, כולם שואלים לאן נעלמת.. קיבלתי עשרות טלפונים רשתות שרוצות רק אותך ומוכנות לשלם מליונים לחודש" היא ממשיכה.
"מצטער טיפ" הוא מחייך אליה, "זה לא יקרה".
פראייר.
"אוקיי" היא כמעט לוחשת ומחבקת אותו חזק בפעם האחרונה.
אנחנו נשארים לבד, וזה אפילו יותר מביך ממקודם.
"אולי כדאי שאני גם אל…" אני רוצה להגיד שאני גם אלך, אבל הוא קוטע אותי בחיבוק.
מה?
אני קפואה לכמה שניות, ואז מחליטה לחבק אותו בחזרה כדי לא לצאת אידיוטית גמורה.
שריריו הגדולים עוטפים את גופי הקטן ואני מתפללת שהוא לא ירגיש איך הלב שלי דופק.
"תודה" הוא אומר ולא עוזב אותי.
ראשי נח על חזהו ואני צוחקת, "על מה?"
"על שאמרת לי ליצור איתה קשר" הוא מצייץ.
"זה בסדר" אני אומרת ומתחילה, סתם ככה, ללטף את גבו. והוא ממשיך לחבק אותי. ואני ממשיכה לשים את ראשי על חזהו. ואז ידו מתחילה ללטף את שיערי. ואני ממשיכה ללטף את גבו. והוא ממשיך ללטף את שיערי. ואנחנו ממשיכים להתחבק. רבע שעה שלמה…
כשאנחנו מתנתקים, אנחנו כבר לא מובכים, אבל אנחנו כבר לא מדברים.
אנחנו קוראים לדבר היחיד שיוכל להסיח את דעתנו אחד מהשני וממה שקרה כאן עכשיו.
טוטו.

"את קולטת???" היא צווחת וקופצת על מיטתה.
אני צוחקת.
"תנשמי".
"לנשום? אני בת 18 היום בלילה אחותי. ואת אומרת לי לנשום?" רוני צורחת ויורדת מהמיטה, מסתכלת בראי ונעצרת.
"אוי אלוהים, השיער שלי שומני למות, אני נכנסת להתקלח כדי שהשיער יספיק להתייבש למחליק" היא מודיעה.
"אוקיי," אני אומרת. "אז אני הולכת הביתה" אני נעמדת.
"תשע תהיי מוכנה" היא צורחת וסוגרת את דלת המקלחת.
רוני הזאת…
אני מחליקה את השיער השטני הממילא חלק שכבר יש לי ורוני משגעת אותי שאם אני אעשה בייביליס בקצוות אני אראה מושלם.
היא משכנעת אותי לשים את השמלה הכי קצרה וצמודה בארון שלי ואת העקבים שלא נעלתי מאז החתונה של בן דוד שלי.
אלוהים. אחותי.
ואנחנו יוצאות מהבית, מתקשרות למונית, ונוסעות לאיזה מועדון שרוב הסיכויים שלא יכניסו אותי כי אני קטינה.
אבל מכניסים אותי, ואפילו לא מסתכלים על תעודת הזהות שלי.. מפתיע.
רוני מושכת אותי לעבר הבר וצורחת כמו משוגעת.
אנחנו פוגשות כמה חברות והיא שוב צורחת.
אני מסתכלת על נועה ומחייכת אליה, ממש לא נעים לי. היא עדיין בטוחה שאני מאוהבת בחבר שלה. אוקוורד.
אני רואה את לירון עם כמה חברות ובנים בקצה השני.. ברור שהיא כאן…
"אי אפשר לרקוד בלי לתדלק קודם" רוני צווחת וקונה משקאות לכולנו, לארג'ית.
"אולי כדאי שאחת מאיתנו תהיה צלולה.." אני אומרת אבל היא דוחפת לי שוט ליד ומאיימת עליי באיומים שמשום מה, אני יודעת שאיכשהו היא תמצא דרך לקיים אותם.
אז אני שותה את השוט הראשון. והגרון שלי שורף.
אנחנו רוקדות, ושותות, ולגמרי מאבדות את עצמנו. כולנו.
אני רוקדת וחושבת על הכל, בעיקר על דור.
אבל אני רוצה לשכוח!
אז אני שותה.
ושוב חושבת על דור.
אז אני שותה עוד.
ושוב חושבת על דור.
אז אני שותה עוד.
מעניין אם דור יכעס שאני שותה? מעניין אם אכפת לו שאני שותה?
למה אני לא שוכחת אותו.
אני מרגישה מתוסכלת כלכך. אני רוצה לשכוח. לשכוח הכל הלילה.
לשכוח את דור הלילה.
"אולי כדאי שתפסיקי" רוני מנסה להגיד אבל אני שותה עוד משקה חריף.
היא בסטלה אבל לגמרי צלולה, אני לעומתה, רוצה לשכוח.
"דיי יס" היא מנסה לקחת ממני את הכוס אבל אני מגיבה באגרסביות.
סוף סוף אני מתחילה לשכוח..
והכל מתחיל להסתובב, אבל זה בסדר, כי אני סוף סוף שוכחת.
שוכחת את מי?
שוכחת את מה?
שוכחת את דור?
שיט.
"אני הולכת להשתין" אני צועקת להן.
"לבוא איתך?" רוני שואלת ואני מהנהנת לשלילה.
אני נדחפת בין כל האנשים המזיעים ותוהה לעצמי אם הם לא שמעו איי פעם על דאודורנט?
מה נסגר אנשים?! אתם מסריחים.
אני כושלת ואיכשהו נכנסת לשירותים.
אני מסתכלת על עצמי במראה ומשתנקת, איכס.
איך את רוצה שדור יאהב אותך? תראי איזה מכוערת את.
למה שמישהו כמו דור ירצה אותך? למה שמישהו בכלל ירצה אותך?
ואז אני מתחילה לבכות.
"את בסדר?" נועה מגיחה משום מקום ואני ממהרת למחות את דמעותיי.
"את בוכה?" היא שואלת.
לא. אני מזיעה מהעיניים. חתיכת מטומטמת שלקחה לי את החבר.
דיי יסמין!
"לא" אני ממלמלת ומועדת קצת.
"יס את לגמרי שיכורה" היא מייצבת אותי ואומרת בדאגה.
"אני בסדר"
"את רוצה שאני אתקשר לדור?" היא שואלת ואני מפנה אליה את מבטי בחדות.
"מה קשר דור?" אני שואלת
"א.."
"אני חייבת אוויר"
"מה?"
"אני חייבת אוויר!" אני אומרת ויוצאת מהשירותים במהירות.
האווירה במועדון מחניקה אפילו יותר ואני צריכה ממש להתאמץ כדי לפקוח את העיניים שלי.
שיכבו את האורות המזוינים האלה. ולמה יש כלכך הרבה צבעים מהם?
אני מפלסת את דרכי אל כניסת המועדון.
כשאני סוף סוף יוצאת לבחוץ אני נושמת נשימה עמוקה.
האוויר הצח מרגיע אותי ואני מרגישה שאני סוף סוף מצליחה לנשום.
אני שוב מאבדת את שיווי המשקל שלי אבל ידיים גדולות מייצבות אותי.
אני מרימה את ראשי אחורה ורואה עיניים חומות וגדולות מביטות בי.
"את בסדר?" הוא שואל.
"ברור" אני יוצאת מזרועותיו של הזר ומתיישרת, מורידה את שמלתי כשאני קולטת שהיא עלתה לי ומחפשת ספסל לשבת עליו.
שיכורה או לא שיכורה. העקבים האלה הורגים אותי!
אני מוצאת ספסל ממש בכניסה וממהרת ללכת לכיוונו, הכי יציב שאני יכולה.
הזר הולך בעקבותיי.
אני יושבת ומורידה את העקבים, מנסה להתעלם מנוכחותו המציקה. שיפסיק להסתכל עליי!
אני שיכורה ואני מסריחה ואני ניראת נורא והעקבים האלה עשו לי פצע בעקב של הרגל וכל דבר מעצבן אותי! אז הדבר האחרון שאני צריכה זה את המבטים השיכורים שלו על החזה שלי!
אני משפשפת את רגליי ומתעלמת ממנו בערך חצי שעה עד שאני לא יכולה יותר.
"אולי תפסיק לבהות בי כמו איזה מטומטם??" אני צורחת עליו וסוף סוף מרימה אליו את מבטי.
שיט. הוא נראה יותר מבוגר ממה שחשבתי. שכחתי שאני לא נמצאת במועדון נוער.
שיט שיט שיט.
הוא נראה בערך בן 25, הייתי נותנת לו קצת יותר..
העיניים החומות שלו הביטו בי בהפתעה ומבטו נהיה כועס.
"מה זה?"
אני ממהרת לקום ולקחת את העקבים שלי בידי. הוא קם בעקבותיי ותופס את ידי אחרי כמה צעדים מהירים שאני מתחילה לעשות.
"מה חשבת שאמרת לי?" הוא צורח עליי ואני לא מספיקה להגיב כשהקול הגברי שלו מופיע משום מקום.
"היא אמרה שתפסיק לבהות בה כמו מטומטם" דור אומר ודופק לו בוקס שמעיף את הזר המטומטם לרצפה.
ואז אני מקיאה.