המורה למתמטיקה- פרק 15.

אני צוחקת מבדיחה שלו.
הוא כלכך מצחיק..
הוא מחייך אליי ואל דור וזורק עוד בדיחה לאוויר.
אני מדברת איתו, אני צוחקת איתו, אני אשכרה מפתחת איתו אינטרקציה.
אחריי שנתיים שלמות שלא דיברתי איתו. שנתיים שלמות שאני רק מגניבה לכיוונו מבטים ובוהה בו לומד, אוכל, מדבר, צוחק… אוקי אני אפסיק.
והכל בזכות דור.
אני מעבירה את מבטי מעומר אל דור וקולטת שהוא בוהה בי.
אני שולחת לו מבט שואל והוא מחייך.
אנחנו ממשיכים לאכול ולדבר על שטויות ואני מרגישה בעננים.
אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחה עם עומר וקנין מבלי להתרגש ולגמגם ולטעות.
וכל פעם שנראה לי שאני הולכת לגמרי לאבד את זה… אני מביטה בדור ששולח לי מבט עידוד.
חבל שדווקא עכשיו יש לו חברה.
"את יודעת יסמין" עומר אומר בטון הומוריסטי ומחזיר אותי למציאות בשנייה.
אני מרימה אליו את מבטי, מחכה בהתלהבות מוסתרת שיגיד משהו, איזה בדיחה או איזה מחמאה אולי.. אולי בכל זאת לא התגברתי עליו?
"תמיד חשבתי שאת מזה מוזרה" הוא אומר.
אני משתנקת.
"מה?" דור שואל כדי לדעת אם שמע טוב.
"כן נו…תמיד היית מסתכלת עליי במבטים כאלה מוזרים" הוא צוחק ונשען על הספה.
אני רוצה להגיד משהו. לצחוק. לגרום למצב להיות פחות מביך. אבל אני פשוט לא מצליחה…
אני לא מצליחה להוציא הגה מפי. זה כלכך מביך.
"איזה שטויות" דור מתרומם ומגן עליי.
הוא מביט בי ובוחן את מבטי, מנסה לעודד אותי בחיוכו המושלם אבל נכשל. אני יותר מדי בתוך זה. בתוך השפלתו של עומר וקנין.
ואם זה לא מספיק, אז הוא ממשיך…
"מה שטויות?" הוא צוחק "היא הייתה מסתכלת עליי כמו איזה קריפית שרק מחכה לנעוץ בי את ציפורניה" הוא נחנק מצחוק מהבדיחה של עצמו.
את דור זה לא הצחיק…
"אוקיי דיי"
"ובשיעורים…" עומר ממשיך ואני מרגישה איך הדמעות מאיימות לפרוץ מתוכי, דור מבחין בכך וקוטע את עומר בעצבנות.
"עומר לך"
"מה?" חיוכו נמחק.
"פשוט תלך, נדבר מחר" דור מנסה לשמור על איפוק.
"אבל.."
"לך!" הוא צורח עליו.
"אוקיי, אוקיי" עומר אומר בהרמת ידיים ככניעה ומתרומם מהספה. אני תוהה אם זאת פעם ראשונה שדור מעיף ככה את עומר מהבית שלו, כי אם אני הייתי במקום עומר הייתי מתעצבנת.
בשנייה שהדלת נטרקת נהיה שקט.
אני לא מעיזה להרים את מבטי. זה פשוט מביך.
"יס.." קולו של דור כמעט ולא נשמע.
אני שותקת ושומעת את צעדיו מתקרבים אליי. לעזאזל, שלא יתקרב, זה ממילא מביך.
הוא מתיישב לידי. קרוב אליי.. צמוד אליי..
"אני רוצה שהאדמה תבלע אותי חיה" אני אומרת לו בשקט ומסתכלת עליו.
דמעה בוגדנית וקטנטנה נושרת מעיני.
"היי" הוא מחייך ברכות ומרים את ידו כדי למחות את הדמעה הקטנה.
הוא עושה זאת בעדינות, ידיו החמימות והרכות מעבירות בי צמרמורות ופני מתלהטות.
תנועותיו אטיות עד כדי כך שאני יכולה להרגיש כאילו הוא מלטף את פניי.
אנחנו מביטים אחד בשני, כמו שאנחנו עושים הרבה לאחרונה.
ואז אני מרגישה את הלב שלי מתחיל להאיץ. לא לב. תפסיק עם זה מיד.
אני לא יודעת אם זה היופי של המורה למתמטיקה שלי או שזה אולי הסקס אפיל ומה שהוא משדר לכל הבנות שגורמות להן לגמרי לפול בקסמיו.
מה שזה לא יהיה.. זה עובד, לגמרי עובד. אפילו עליי.
ולא משנה כמה אני אנסה להכחיש את זה, אני צוחקת מכל מילה שנייה שלו, אני רוצה רק להיות בחברתו, אני נמסה מכל חיוך שלו ולגמרי מאוהבת בצחוק המדבק שלו ובגומה הימנית במפורסמת שלו, והזיפים.. אוי אלוהים הזיפים, כמה שהייתי רוצה רק להעביר בהם יד פעם אחת ולהרגיש אותם, והגוף שלו, צריך בכלל לנמק למה אני אוהבת את הגוף שלו?
ידו של דור יורדת מפני ועוברת לעורפי, הוא מקרב את פניי לחזהו ומחבק אותי.
נותן לי להתפרק לגמרי בין שריריו העבים. ואני מתפרקת. כלכך מתפרקת.
אבל הפעם לא בגלל עומר.
בגלל שפאקינג התאהבתי במורה שלי מתמטיקה.

אני נכנסת לשכונת דניה, עוברת את הוילה הוורודה עם הבריכה הירוקה וגם את הוילה הלבנה עם העצים הגדולים, מדלגת מעל חור הביוב שעדיין לא תקנו בקצה הכביש ועולה למדרכה, מתקדמת לעבר ביתו של דור.
אני מחייכת לעצמי כשאני מגיעה לביתו ומתקדמת בשביל לעבר דלתו.לעזאזל יסמין. תמחקי את החיוך הדפוק הזה מהפרצוף שלך!
כשאני דופקת בדלת פעמיים אני מחכה שדור יפתח.
אבל אף אחד לא פותח.
אני מחכה כמה שניות ודופקת שוב.
"רגע" אני שומעת קול לא מוכר אומר. קול נשי. אני בולעת את רוקי.
היא פותחת את הדלת ומרימה את גבתה.
אני מנסה לחייך בנחמדות לאישה שעומדת בכניסה לביתו של דור, היא ניראת בסביבות גיל ה40 לחייה , אבל אני חייבת לציין, היא ניראת מעולה.
"היי, דור נמצא?" אני שואלת.
"נו באמת" היא מגלגלת את עיניה ואומרת באנגלית, "לא נמאס לבחורות להגיע אליך?" היא צועקת לדור במבטא וצוחקת.
טורקת לי את הדלת בפרצוף.
מה.
אני עומדת בשוק, מביטה בדלת בסגורה ותוהה לעצמי מה אני אמורה לעשות עם עצמי עכשיו.
ללכת? לדפוק שוב? ומי זאת לעזאזל הזונה הזקנה הזאת שטרקה לי את הדלת בפרצוף??
עוד לפני שאני מספיקה לעשות משהו, הדלת נפתחת לרווחה.
דור.
תודה לאל.
הוא מביט בי במבט מצטער ואני מביטה בו במבט של 'וודפאק?'
"מצטער" הוא נאנח ומושך אותי לבפנים.
"היא פשוט טרקה לי את הדלת בפרצוף" אני ממלמלת אליו כשאנחנו נכנסים לבית כדי להבין מה לעזאזל הולך פה.
דור מסתובב ומחייך אליו את החיוך ההוא שלו, אני מנסה לא לחייך אבל פשוט לא מצליחה.
"מה?" אני צוחקת והוא תופס בידי ומוביל אותי לסלון בהתרגשות.
היא יושבת בסלון עם ספל גדולה ולוגמת ממנה.
כשדור נכנס לסלון היא ישר מתיישרת, כשהיא מבחינה בי היא מכווצת את גבותיה.
"דור וודאפ…"היא מתחילה לשאול אבל דור קוטע אותה.
"טיפאני" הוא אומר לה, "תכירי את יסמין פרח" הוא אומר לה בחיוך.
"הולי שיט" עיניה נפערות ואני מתפעלת מהמבטא האמריקאי שלה.
היא מניחה אני הספל וממהרת להתקדם אליי, עוד לפני שאני מבינה מה קורה היא מתנפלת עליי בחיבוק.
"תודה תודה תודה" היא אומרת לי באנגלית.
אני לא יודעת מה לעשות ושומעת את דור צוחק בצד.
מה הולך פה?
אני מחבקת אותה בחזרה ומחכה שהיא תשחרר.
"יס," דור פונה אליי אחרי שאנחנו מתנתקות.
"זאת הסוכנת שמצאה אותי בנמל" הוא אומר והלב שלי נופל לתחתונים.
החיוך אוטומטית מופיע על פרצופי ואני הפעם זאת שמחבקת את טיפאני, היא צוחקת.
"אחריי שאמרת לי שאני חייב ליצור איתה קשר," דור מתחיל להסביר שאנחנו כולנו יושבים בסלון.
"החלטתי באמת לעשות את זה.. מצטער שלא אמרתי לך לפני זה..פשוט… הכל קרה כלכך מהר.." הוא אומר.
"הכל בזכותך" טיפאני שוב אומרת לי באנגלית ומחייכת אליי, היא מאושרת.
דור הוא כמו הבן שלה. ובזכותי הוא יצר איתי קשר.
בזכותי?
"הכל בזכותך" דור חוזר על מילותיה של טיפאני בעברית בהסכמה.
אני לא יודעת מה להגיד, אז אני פשוט מחייכת. אני רוצה לבכות מהתרגשות כשאני רואה את המבטים שלהם. היא מעריצה אותו. היא לגמרי מעריצה אותו.
איך שהיא מסתכלת עליו.. הוא הבן שאף פעם לא היה לה, או שיש לה?
"דור סיפר לי הכל עלייך" טיפאני פונה אני בחיוך ומעירה אותי ממחשבותיי.
אני מחייכת אליה וחושבת עד כמה המצב הזה יכול להיות מטורף…