המורה למתמטיקה- פרק 12.

"סתמי" רוני צוחקת ונותנת עוד ביס מהפיצה.
הספקנו לחרוש את כל הקניון בניסיון להסיח את דעתי מעומר.
אהבת חיי הבוגדנית.
באמת יסמין? אהבת חייך הבוגדנית?
את כזאת עלובה.
עומר לא בוגדני, עומר לא שלי ואף פעם לא היה ויהיה שלי. במשך שנתיים שלמות לא החלפנו מילה אחת. הייתי צריכה לדעת שזה יקרה…
ומשום מה, אני מבינה את זה לגמרי. בדרך כלל הייתי מנסה לשכנע את עצמי שעומר טוב בשבילי ושהוא בטח ידע שאני מאוהבת בו ושהוא סתם זבל מסריח.
אבל לא. באופן מוזר אני לוקחת את הדברים בקלילות. או לפחות ככה ניראה לי.
אני צוחקת, מחייכת, מדברת רגיל עם כולם, ולא. אני בכלל לא חושבת על עומר ונועה מתנשקים ומתמזמזים בזמן שאני רווקה וגלמודה.
טוב.. אולי רק קצת..
אני מחייכת לרוני בחזרה.
"תגידי, את לא אמורה ללמוד עכשיו עם אדון דור חתיכי?" היא שואלת ולוגמת מהקולה שלה.
אני מושכת בכתפיי. "דחינו את השיעור למחר" אני אומרת.
"הוא הרשה?"
"למה שהוא לא ירשה רוני?" אני מגלגלת את עיניי.
"לא יודעת.. אתם לומדים כבר כמה שבועות חמישה ימים בשבוע מהצהריים עד הערב בלי הפסקה." היא אומרת.
"אוקיי, איך זה קשור?"
"אתם נראים עמוק בתור הדבר הזה" עכשיו היא מושכת בכתפיה.
"איזה עניין רוני?" אני מכווצת את גבותיי וצוחקת.
"כל העניין הזה של ה"לעבור את הבגרות" בסוף שנה" היא אומרת.
"יש לי שתי בגרויות לעבור בסוף השנה רוני, אני חייבת ללמוד הרבה.." אני אומרת לה כאילו זה מובן מאליו.
רוני מסיימת את כוס הקולה שלה ומניחה אותה על השולחן. היא מביטה בי ומהססת אם התחיל לדבר.
"את באמת חושבת שתצליחי לעשות את זה? זאת אומרת.. זה מטורף יס, את תשבי 7 שעות שלמות על מתמטיקה?" היא אומרת בעדינות.
"זה קשה" אני ממלמלת "אבל לא בלתי אפשרי".

"מוכנה?"
"לא"
"קדימה יסמין"
"בוא נעשה הפסקה"
"בלי הפסקות"
"המוח שלי מתפוצץ"
"התחלנו לפני חמש דקות"
"זה מעייף" אני נשענת באנחה על הספה. היא פתאום נורא נוחה. הייתי יכולה לישון בה עכשיו….
"טוב קומי." דור נעמד.
"אה…מה?"אני שואלת מבולבלת.
"קומי. רוצה הפסקה? בואי נעשה סיבוב בשכונה."
"אני רוצה בעיקר לישון" אני מתלוננת.
"נו יסמין" הוא מושך אותי לעמידה. אני נעמדת בעצלנות ומביטה בו בייאוש.
"לכי תביאי לטוטו את הרצועה מהחדר, אני הולך להתארגן" הוא אומר ועולה למעלה מבלי לתת לי אפילו להגיב.
אני נאנחת. אני כלכך עייפה. אחריי שרוני ואני חזרנו אתמול מהקניון היא באה אליי ולא הלכה עד אמצע הלילה בטענה ש "אני צריכה חברה". אני לא יודעת בוודאות. אבל אני דיי חושבת שהחברה הכי טובה שלי חושבת שיש לי נטיות אובדניות בגלל כל מה שקרה עם עומר.
טוב, אחריי מה שקרה לפני חצי שנה.. מי יכול להאשים אותה?
אני קוראת לטוטו אבל הוא לא מופיע.
"טוטו!" אני קוראת לו שוב.
"תנסי לשרוק לו" אני שומעת את דור צועק לי מלמעלה.
אני שורקת. טוטו?
אני משוטטת בין החדרים ומחפשת את הכלבלב הקטן. הבית הזה ענקי וטוטו כלכך קטנטן, בקצב הזה אני אמצא אותו מחר.
"דור" אני קוראת לו.
"מה?" הוא יורד במהירות תוך כדי שהוא מסיים ללבוש את חולצתו.
הולי שיט המורה. מאיפה הקוביות האלה?
אני בוהה בו לכמה שניות ואז מתעשתת על עצמי ומביטה בו במבט אבוד "אני לא מוצאת אותו".
דור מכווץ את גבותיו. "חיפשת בחדרים?" הוא שואל.
"בכולם"
"אין סיכוי שהוא עלה לקומה למעלה, הוא לא מצליח אפילו לטפס על מדרגה אחת" הוא אומר.
אני הולכת לסלון הענק של דור ומתיישבת על הספה, אני קצת מודאגת… ממש נקשרתי לכלבלב הקטן הזה בשבועות האחרונים והוא כלכך קטן שהוא יכול להיות בכל מקום.
"יסמין" דור קורא לי מאחד החדרים.
"מה?" אני שואלת.
"בואי לפה" הוא אומר ואני מנסה לפענח מאיפה הוא מדבר.
אני נכנסת לחדר הכביסה ודור מחייך אליי.
אני מכווצת את גבותיי ולא מבינה מה יש לו עד שהוא מסמן לי עם ראשו להביט ברצפה.
אני מורידה את ראשי ולא יכולה לעצור את ה "הוו" שנפלט מפי.
טוטו שוכב על כל הבגדים המלוכלכים של דור שזרוקים על הרצפה. הוא ישן, מכורבל בעצמו. הוא כלכך קטן ונשימותיו העדינות כמעט ולא נרגשות.
"כנראה שנצטרך ללכת בלעדיו" דור אומר. וטוטו, כאילו מבין על מה מדובר, פוקח את עיניו בחדות.
"או שלא" אני צוחקת.

"הבתים פה עצומים" אני נפעמת.
"כן יסמין, זאת הפעם החמישית שאת אומרת את זה" דור צוחק, אדיש לגמרי.
נו בטח, הוא בטח רגיל לחיות בבתים גדולים. אני אף פעם בחיים שלי לא התקרבתי לשכונות העשירות של חיפה. אני אפילו לא ידעתי מה השם שלהן..
"כל בית יותר גדול מהשני".
"כן.. זה הערך הקטע כאן, כל אחד בתחרות עם השני" הוא מושך בכתפו.
"גם אתה?"
הוא מכווץ את גבותיו, "אני?" הוא שואל.
"כן"
"אני נראה לך כמו אחד שמעניין אותו איך הבית שלו נראה?" הוא שואל.
"אממ.. בוא נראה, לפי איך שהבית שלך נראה. כן."
הוא צוחק. "אני לא תכננתי את הבית יס, אני רק קניתי אותו." הוא אומר ועוצר כשטוטו מתקרב לאחד העצים כדי לסמן את הטריטוריה שלו.
אני מחייכת אליו, דיי מנסה להתעלם מהכינוי שנתן לי. רק אנשים ממש קרובים כמו רוני קוראים לי יס.
טוב.. אני מניחה שחוץ מרוני, הבנאדם שהכי קרוב אליי נכון לעכשיו הוא המורה שלי למתמטיקה.
אוי. זה כזה עצוב.
"איך היה לך כלכך הרבה כסף לקנות את הבית הזה? ועוד לבד." אני שואלת.
"טוב.. זה מחזיר אותנו לתקופת הדוגמ…"
"דור!" אנחנו שומעים צעקה.
שנינו מסתובבים ביחד לאישה היפיפייה שמתקדמת לכיווננו בחיוך. היא מביטה אך ורק בדור. מרוכזת בו ואני בספק אם היא שמה לב שאני עומדת לידו.
"שיט.." דור לוחש לעצמו שנייה לפני שהיא מגיעה אלינו.
העיניים הכחולות שלה נצצו והחיוך המושלם שלה עם השפתיים העבות בטח כבש הרבה גברים בעבר. הגוף השדוף והלבנבן שלה נע בשלמות ובביטחון עד שהיא נעמדה מולנו.
"היי" היא אמרה לו בחיוך.
"היי, היי נטלי" הוא אומר לה בחיוך מזויף ומגרד בעורפו.
"אני בדיוק עברתי כאן וראיתי אותך." היא אומרת עדיין בחיוך, לא מבחינה בי, לא מבחינה בטוטו ובעיקר לא מבחינה בחוסר הנוחות של דור.
"נחמד.." הוא ממלמל והיא ממשיכה לחייך. אוקיי אחותי. יש לך חיוך יפה אבל תרגעי.
"טוב" הוא אומר, "אני ויסמין צריכים ללכת" הוא אומר ומניח יד על גבי מה שכמעט גורם לי לקפוץ בהפתעה.
היא מעבירה את מבטה אליי, חיוכה סוף סוף נמחק.
"זאת חברה שלך?" היא שואלת ללא בושה.
"אני תלמידה שלו" אני אומרת במהירות לפני שדור יתחיל להגיד שטויות כדי שתלך.
"אהו נכון אתה מורה, איזה חמודה!" היא אומרת ופורעת את שיערי מה שגורם לי לכווץ את גבותיי בכעס ולדור להחניק צחוק.
אני מביטה בו במבט מאיים והוא שותק.
"אוקיי, אנחנו ממש חייבים ללכת נטלי, ליסמין יש שתי בגרויות לעבור השנה" הוא אומר לה ומושך אותי לכיוון ביתו שנמצא כמה קילומטרים מאיתנו (נו ברור, כל בית פה זה חצי מהרחוב שלי).
"אוקיי, ביי דור, נהיה בקשר" היא צועקת.
"כןכן" הוא אומר ולא מפסיק ללכת במהירות כשידי בידו הימנית והרצועה של טוטו בשמאלית.
"אנחנו נעצור מתישהו?" אני שואלת כשאנחנו לא מפסיקים ללכת, הדרך הייתה כלכך ארוכה גם בהלוך?
"אנחנו כמה דקות מהבית" הוא צוחק ועוזב את ידי.
"אז… מי זאת הייתה?" אני שואלת.
"היא.. סתם.. מישהי שההורים שלה גרים בשכונה" הוא אומר.
"בת כמה היא?"
"19"
"היא יפה.."
"היא מדגמנת"
אני בוהה בכביש כשאנחנו ממשיכים להתקדם לכיוון ביתו של דור.
"מה יש לך?" הוא צוחק.
"מה?" אני מתעוררת מהבהייה.
"מה את בוהה?" הוא מחייך וגורם לי גם לחייך.
"אז, למה אתה לא יוצא איתה?" אני שואלת.
היא בדיוק בגיל המתאים לו, היא מדגמנת, ההורים שלה גרים בשכונה שלו, והיא ללא ספק בעניין.
"מה?"
"היא ממש בקטע שלך אם לא שמת לב" אני צוחקת.
"היא לא הטעם שלי.." הוא ממלמל ואנחנו מגיעים לביתו. איזה שטויות, נטלי הטעם של כל אחד. אפילו שלי!
"אז, איך אמרת שהיה לך כסף לקנות את הבית?" אני מעבירה נושא.