המורה למתמטיקה- פרק 11.

"אסתר" דור מחייך אליה, "היי" הוא אומר כאילו שום דבר לא קרה.
"אני רואה טוב?" היא שואלת.
"לא" אנחנו עונים במהירות.
"אתם סוף סוף מסתדרים" חיוכה מתרחב.
"כן" אני ודור עונים בהקלה ומביטים אחד בשני.
"אני ידעתי ששיעורים פרטיים יגרמו לכם להסתדר" היא אומרת בחיוך ומתקרבת אלינו.
"למעשה..זה היה רעיון שלי.." דור מנסה לומר בעדינות אך היא קוטעת אותו.
"אויש מה זה משנה" היא אומרת ונעמדת בין שנינו.
"בקיצור" היא מתחילה להגיד.
"בעקבות השיעורים הפרטיים של שניכם, קיבלתי הרבה פניות מהורים ש…"
"לא לא לא, תשכחי מזה" דור קוטע אותה בעצבים.
"אבל.."
"אסתר אנחנו דיברנו על זה" הוא אומר לה בכעס.
אני מביטה בשניהם מבולבלת. מה קורה כאן?
"הם יכולים מאוד לתרום לבית הספר"
"זה לא מעניין אותי"
"אלו אנשים עמידים כלכלית דור" היא לוחשת לו.
"אני לא צריך את הכסף של אף אחד, במיוחד לא של איזה אבא של נערה מתבגרת ומפונקת" הוא אומר ואיכשהו אני יודעת שהוא מתכוון ללירון.
"דור הוא מוכן לשלם הרבה" היא מנסה לשכנע.
"לא!"
"150 שקל לשעה"
"לא אכפת לי"
"אתה לא יכול ללמד מישהי אחת ואת השנייה לא" גם המנהלת מתחילה להתעצבן.
"כן אני כן"
"דור!" היא נוזפת בו ואני מתחילה להרגיש קצת לא בנוח, ללכת?
"יסמין היא היחידה שאני עושה ואעשה לה שיעורים וזה לא קשור לשום כסף" הוא אומר.
"א…" אני מנסה להשחיל מילה אבל הם משתיקים אותי.
"אני הבטחתי שאני אעביר אותה את שתי הבגרויות השנה וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות" דור ממשיך.
"הבטחת למי??" אוי לא, גברת מנהלת רותחת…
"לה, לאמא שלה, לעצמי וגם לך!" הוא אומר לה באותה נימה.
"דור אתה יודע מה אתה מונע מבית הספר הזה?" היא שואלת.
"את יכולה לפטר אותי. אבל אני עדיין אמשיך ללמד אותה אחריי הצהריים…" הוא אומר. אין בו פחד בבנאדם הזה.
"אתה יודע שאני לא יכולה לפטר אותך" היא לוחשת.
"לא יכולה?" אני לא יכולה להתאפק ושואלת.
"היא לא יכולה לפטר אותי, כי מהשנייה שאני הגעתי לכאן ממוצע הציונים של התלמידים עלה ל95% של הצלחה" דור אומר ואפילו לא מביט בי. הוא מביט עמוק עמוק בעיניה של המכשפה.
"אה," אני מצליחה לפלוט לפני שהם יורים חצי לייזר מהעיניים אחד על השני.
"אני…אני חושבת שאני אלך" אני אומרת כשהם בוהים אחד בשני בכעס.
"אתה יודע שזה לא בסדר" היא אומרת לו ומתעלמת ממני.
אני פשוט אלך לי…
"אני יודע שאף אחד לא יתערב לי בעבודה" הוא אומר לה וגם לא מתייחס.
פשוט אלך..
היא נאנחת, "בסדר, אתה צודק, סליחה. אתה לא חייב לעשות את זה אם אתה לא רוצה." היא אומרת לו לבסוף.
וואו וואו וואו. המכשפה ביקשה סליחה?
דור ניצח?
ברור שדור ניצח. זה דור.
אני יוצאת מהכיתה ומשאירה אותם להתפייס לבד.
ולחשוב שלפני כמה דקות בכיתי.
אני נזכרת במשפט שרוני אמרה לי פעם כשהיינו קטנות 'לא בוכים על חלב שנשפך, ולא בוכים על בחור שהלך'.
אני צוחקת לעצמי כשבדיוק אז היא מתקשרת.
"היי" אני אומרת לה בחיוך.
"שמעתי על עומר ונועה, אני מצטערת יס" היא אומרת.
אני צוחקת, "אני בסדר" אני אומרת לה.
"או אני שומעת, את צוחקת? או שזה הצחוק שבא אחרי הבכי?"
"אני צוחקת אני צוחקת"
"מי הצחיק אותך?"
או בעיקר ויכוח קטן בין המורה למתמטיקה למנהלת..
"יסמין" אני שומעת מישהו קורא לי.
אני מסתובבת ורואה את דור מתקדם לכיווני.
"טוב רוני אני אדבר איתך אחר כך" אני אומרת לה.
"מי זה זה דו.." היא לא מספיקה לסיים את המשפט ואני מנתקת.
"מצטער שהיית צריכה לשמוע את הוויכוח הדפוק הזה" הוא מחייך ומגלגל עיניים.
אני צוחקת. "זה בסדר, זה היה דיי משעשע"
"לא אותי" הוא רוטן, "היי, את בסדר נכון?" הוא מוסיף בדאגה כשנזכר בתקרית עומר.
"כןכן אני בסדר" אני אומרת לו.
"אוקיי.. אמ…לומדים היום או שבשל הנסיבות הלימוד נדחה למחר?" הוא שואל בעדינות.
אני מנצלת את ההזדמנות שיש לי כדי לקבל יום חופש ממתמטיקה ומהבית של דור.
"נראלי שכדאי שנלמד מחר" אני אומרת.
"אוקיי" הוא מחייך ברכות את חיוך הגומה שלו והולך.
אני ממהרת להתקשר לרוני.
"אני.את.היום.שופינג."