המורה למתמטיקה- אפילוג.

"100 עגול במתמטיקה" היא אומרת בהתרשמות, מעבירה את מבטה מגיליון הציונים אליי.
"נכון" אני מאשרת בחיוך מאופק, מנסה להיראות לא מתרגשת מידי אך גם לא אדישה מידי.
"בטח היית תלמידה טובה יסמין" היא אומרת וסוף סוף מחייכת. מבטה הקשוח מתרכך ואני מרחיבה את חיוכי, מחזיקה בבטני העגלגלה ומרגישה את הביטחון ממלא אותי רק ממחשבה עליו.
"היה לי מורה מעולה" אני אומרת ומביטה בה בביטחון.
"באמת?" היא שואלת. מורידה את הדף אל השולחן ואת משקפיה מעלה מקצי אפה, פתאום נשמעת מתעניינת. טון הדיבור שלי השתנה ונראה שהיא מרוצה מזה.
"כן" אני מהנהנת אליה בחיוך.
"בת כמה את יסמין?" היא מעבירה נושא.
"23" אני עונה.
"וכבר בהיריון?" היא שואלת ללא בושה וגורמת לי להביט בה בחדות.
"היום הוא בעלי" אני פולטת וגורמת לעיניה להיפער.

אני מתרוממת בעדינות בכדי לצאת, מתקדמת לכיוון הדלת כשהיא עוצרת אותי שנייה לפני שאני פותחת אותה.
"שמחתי להכיר אותך" המראיינת אומרת וגורמת לי לסובב אליה את ראשי בחיוך, "יסמין לוי."

ברגע הראשון שאני יוצאת ממשרדה אני קולטת אותו, הוא מתעסק בפלאפון החדש שלו כשחליפת העסקים שלו יושבת בשלמות על גופו. ההילה הזאת שלו. הוא מושלם.
הוא מרים אליי את מבטו מקצי החדר, כאילו שם לב לנוכחות שלי. הלובי מלא בנשים יפיפיות בחליפות אשר מחכות לראיון גם הן. כולן מביטות בו, אבל הוא מביט רק בי.
החיוך שלו גורם לליבי האיץ ואני מחייכת אליו בחזרה. הגומה המוכרת שלו נגלית לעיני ואני ממהרת לעמוד מולו.
איש העסקים שלי ומנהל חברת הנדל"ן הכי גדולה במדינת ישראל.
"מתי הגעת?" אני צוחקת בשקט. מתעלמת מכל המבטים הנעוצים בנו.
הוא מביט בי באהבה, ממשיך לחייך אליי שנייה לפני שעונה.
"ראיתי את ההודעה שלך שהראיון הוקדם באמצע הישיבה, אז…" חיוכו הופך לתחמני וגומתו גדלה.
"יצאת באמצע ישיבה?" אני לא יכולה שלא לצחקק.
הוא מושך בכפתיו באדישות "נו ו..?" הוא שואל.
"לא היית חייב לבוא" אני מציינת.
"רציתי" הוא אומר, "איך היה הראיון?"
אני מורידה את מבטי.
"מה?" הוא שואל.
אני שותקת.
"אין סיכוי יס, את טובה מדי" הוא אומר ומרים את פניי, לא מאמין שלא התקבלתי לעבודה. הוא תמיד מאמין בי כלכך. תמיד.
"כנראה שלא מספיק טובה כדי להיות רואת חשבון" אני אומרת.
"את כן! אל תדאגי, נחזור הביתה ונעשה סימולציות של ראיונות לראיון הבא" הוא אומר, בטוח בעצמו כמו תמיד. אין פלא שהוא מנהל חברה בגיל 27.
חיוך מתפרש על פניי.
"מה?" הוא שואל בחיוך גם הוא.
"אתה כלכך חמוד"
"אני בסך הכ.."
"אבל גם נורא פתי"
עיניו נפערות.
"התקבלת?" הוא צוחק ואני מהנהנת.
"ידעתי. ידעתי. את טובה מידי בשביל לא להתקבל" הוא רוכן אליי במהירות ומדביק נשיקה גדולה לשפתיי.
"דור!" אני נוזפת בו ומביטה מסביב בכדי לוודאות שאף אחד לא ראה.
"תשתקי טמבלית, את אישתי. מותר לי." הוא אומר לי בחיוך, מבטו יורד מפני אל בטני.
"מה שלום הגוזל?" הוא שואל ומבטו מתרכך, הוא מתקרב אליי, נוגע בבטני בעדינות. ידו החמה מציפה את כל גופי בגלים של חום ואני בולעת את רוקי, לא יודעת איך לספר לו..
"הייתי היום אצל הרופא" אני פולטת והוא מביט בי בחדות. חיוכו נמחק.
"למה לא אמרת לי?" הוא שואל בעדינות.
חיוך גדול נפרש עם פניי. "רציתי לעשות לך הפתעה" אני אומרת,מה שגורם לו לחייך אלי חיוך שואל.
"מה שלום הגוזלית" אני מתקנת אותו וגורמת לעיניו הירוקות להיפער, הניצוץ הקטן שמופיע בעיניו גורם לי להתרגש.
"אני לא מאמין" מילותיו קצובות, חזהו עולה ויורד כשהוא מביט בי דרך עיניו הירוקות והיפות.
"תאמין אדון לוי, יש לך ילדה" אני מחייכת אליו והוא לא מתאפק ומחבק אותי.
"בזהירות" אני צוחקת.
"אם לא נלך מכאן עכשיו, אני צועק שיש לי ילדה." הוא מציין.
אז אני מושכת את ידו של בעלי לכיוון היציאה כשאין ספור מבטים ננעצים בשנינו. הכתבה על דור בעיתון של שבת לא פסחה על אף אחד מהציבור. כולם מכירים אותו. ועכשיו גם אותי. אישתו.

"עומר חוזר מחו"ל שבוע הבא, צריך לעשות משהו" הוא מציין וצוחק כבדרך אגב כשאנחנו מחכים למעלית. דור ועומר חזרו לדבר. צפוי. דור גם גילה לי על הקשר שהיה בניהם.. אחריי שכנועים רבים שלי, הוא דיי היה בטוח שאני אפרד ממנו אם הוא יספר לי.. מסתבר שבאותו היום שעומר איחר לשיעור מתמטיקה ואני הבטתי בו כמו מפגרת. דור הבין שאני אוהבת אותו.
אבל דור אהב אותי, אז הוא ניסה להתחבב על עומר כדי לדעת מה יש בו שהוא גם צריך.
כששמעתי את זה צחקתי. דור לעומתי נהיה אדום ממבוכה. אבל אמר שהוא שמח שכל זה קרה, כי הוא הרוויח חבר.
עכשיו עומר חוזר מתאילנד, מטיול אחריי צבא, ביחד עם נועה. בזמן שהחבר הכי טוב שלו מנהל אימפריה קטנה ומצליחה בישראל.
רוני וגיא נפרדו, אבל הם עדיין ידידים. בכל זאת.. לא כל אחד מחזיק קשר 5 שנים. אבל יש לה מישהו חדש, מישהו שאני מחבבת ואפילו מאוד. מישהו שהציע לה נישואין.

אנחנו מגיעים לקומה הראשונה של החברה בה אני הולכת להתחיל לעבוד ממחר בבוקר. התמחות.
"אנחנו צריכים להזמין אוכל הביתה היום." אני אומרת לדור בחיוך תחמני. הזמנת אוכל הביתה היה בשבילי ובשביל דור מעיין אירוע. בכל פעם שקרה משהו חשוב או משהו מרגש שדורש יציאה. אנחנו מזמינים אוכל לזכר הימים ההם, שהתאהבנו.
זה היה בשבילנו כמו ללכת לסרט, או למסעדה.
רק שזה היה מרגש יותר. בשביל שנינו.
"מסכים!" הוא אומר בהתלהבות, טוב, מי יכול להאשים אותו? לא הזמנו אוכל מאותו היום שעשינו את הגוזלית הקטנה…
דור פותח לי את דלת היציאה של הבניין בג'נטלמניות,
"רק שתדעי," הוא אומר כבדרך אגב, "שאם באמת לא היית מתקבלת.. המשרדים כאן היו נסגרים מחר" הוא אומר ברצינות ולוקח את ידי כשאנחנו מגיעים לרחוב.
אני צוחקת, יודעת שעם הכוח שיש לו הוא מסוגל לעשות את זה ומביטה בו,
מי היה מאמין שהוא היה המורה שלי למתמטיקה?