המוח? או הלב? – פרק 4= תחושת אהבה ©

"בום!" נשמע קול פיצוץ הפצצה החזק, "בום!!" 'צעקה' פצצה אחרת…
דן רץ ורץ… מנצל את שארית כוחו, הוא היה פצוע, אבל הוא המשיך לרוץ.
"אני חייב, חייב…" מילמל בקול, "להצליח!" צעק…

~כשבוע קודם לכן…~

שון ודן ישבו שניהם על הדשא הרך קרובים אחד לשני…
"אני לא מאמין שקורה לי משהו כזה…" מלמל שון בפליאה מלווה בעצב קל,
"קורה לך מה?" שאל דן, בתמהמהות ברורה…
שון העיף עליו מבט כעוס, ודן הוציא גיחוח קטן, למראה הסומק שכבש את פניו של שון,
"אין בזה שום דבר רע… זה טוב, אם כבר…" אמר דן, לא מזיז את עייניו מהשמיים הבהירים והמסנוורים,
"ההורים שלי, החברים שלי, הם יתחרפנו… ואל תתחיל להרצות לי, על המשפחה תבין, החברים האמייתים יקבלו את זה ובלה בלה…" אמר בעצב.
"אני לא." ענה לו דן בפשטות אופיינית, מלווה במיסתורין.
"מה טוב בזה?" שאל שון, מסתקרן מהנער המבוגר ששכב לצידו…
דן זז טיפה, וכעת שכב מול שון והסתכל עליו ישירות, "שזה אני." אמר וחייך חיוך כובש,
"למה אתה צריך אותי בכלל…" מילמל שון,
"מה?" התפלאה דן, "אתה עדיין הבוס שלי." הוסיף דן וחזר לתנוחתו בצפייה על העננים.
"אתה בן אדם חופשי, כך אני יתחייס עליך, אני לא פוקד עלייך כלום. אתה עושה- את מה שאתה מרגיש…" אמר שון בהחלטיות…
לדן נגמרו המילים.
הוא לא היה רגיל למצב כזה, הוא היה רגיל לשרשרת המזון הרגילה, הבוס קובע ה-כ-ו-ל.
"לו רק… לו רק… אם לא היית האויב…" חשב לעצמו דן בליבו, ועצב פקד אותו.

מאז אותו היום בילו השניים הרבה שעות ביחד, משחקים, לימודים ועוד הרבה…
למרות הפרש הגילאים.
שון לימד את דן, שלא היה אדם מלומד, מקצועות רגילים.
ודן לימד את שון הגנה עצמית ,יסודות לחימה וכו'.
וכך עבר שבוע, השניים הגיעו לשעה רגילה, שעת בוקר מוקדמת שבה הם נוגעים לצפות בזריחה.
הזריחה הקסומה… מלווה בשלל גווני הצהוב כהים ובהירים כאחד.
רעים וטובים.
אור וחושך.
שון ודן.
…
הזריחה הופרעה בגסות על ידי קול פיצוץ מחלק אחר בגינה, "מה זה היה!?" צעק שון בפחד, ממהר לקום לבדוק את סביבתו, "תוקפים." אמר דן בקרירות, "בוא!" אמר ומשך את שון מידו אחריו.
ככה הם רצו בערך כשתי דקות, עד שגבר מבוגר, בשנות ה50 לחייו הופיע, הוא לבש בגד שחור ארוך, וראשו הוסתר למחצה על ידי כובע כהה וארוך,
הוא זרק סכין מטבח חדה אל עבר שון, הכל קרה כל כך מהר.
המהירות הייתה בלתי ניתפסת,
דן הגן על שון, הסכין פגעה בכתפו, "דן? בוגד!" צעק האיש הזקן, שון זרק את הסכין על האיש, הסכין פגעה לו באזור החזה, והוא נפל ארצה, מדמם.
דן הרים את שון והחל לרוץ במהירות, הם יצאו מהאחוזה ופשוט רצו…
"ד-דן! ה-כ… כ… כת… כתף!" מילמל שון בבישנות, הסומק מילא אותו כהרגלו.
אין לשכוח , דן החזיק אותו עליו, ידיו של שון היו קשורות חזק סביב צווארו, ודן נראה כאילו אין לו שום חתך מדמם על הכתף, "מדהים…" מלמל שון בינו לבין עצמו,
בלי לשים לב, הם הגיעו אל בית נטוש, דן בעט בדלת העץ הישנה והיא נפלה ארצה בקול חבטה רם.
הם נכנסו אל תוך הבניין מלא כורי העכביש והאבק והתיישבו על שני כיסאות ישנים.
" אל תזוז." אמר שון בהחלטיות ובאדישות לא אופיינית, "אב…" מלמל דן, "לא!" שון השתיק אותו, "לא וזה סופי!" הוסיף.
הוא לקח נשימה עמוקה ותלש את חולצתו מגופו, "מה אתה עושה?!" צעק דן והתרומם מן הכיסא, "לא." אמר שון בקרירות, דן חזר אל הכיסא והתיישב בלי ברירה.
"תראה לי את הכתף שלך." קרא שון, שובר את דממת האל-חוט.
"זה בסד…" ניסה דן לומר, אך שון השתיק אותו: "את זה אני אחליט." אמר…
דן השמיע אנחה מוזרה ופשט את חולצתו זורק אותה הצידה, חושף את בטנו המרשימה…
שון התקרב ויצא במהירות צורת מגבת מחולצתו וקשר אותה סביב כתפו של דן.
"יכולת לעשות זאת עם החלוצה שלי, לא?" שאל דן בסקרנות, "היא מוכתמת בדם." ענה לו שון בפשטות
"יכולת להשתמש בצד השני, היית מסתדר, אולי לא רצית לראות אותי חצי ערום?" ספק שאל ספק צחק דן, שון הרים את ראשו בפתאומיות והוכיח את 'אשמתו'
דן קם מהכיסא והתקרב אל שון מאחור, הוא טפס אותו מאחורה וחיבק אותו, "תודה, אחי." אמר בקול חמים שיצא לו רק לפעמים…
שון הסתובב עליו… הסומק על פניו, עדיין היה שם, הוא היה יכול להישבע שראה טיפת סומק על פניו של דן גם כן.
"דן, אל…" מילמל שון בבישנות, אך דן רק התעלם וחייך, "רצון חופשי לא?" צחק, הוא נשך את צווארו של שון קלות, תחושה של הגנה,חמימות ועוד הרבה בגופו. תחושת טובה, מגרה, תחושה מפתה,
תחושת… אהבה.
"שון… אני…" מלמל דן, בצורה לא אופיינית, "גם אני." ענה שון בשמחה, "גם אני." המשפט הדהד
בראשו שוב ושוב, גורם לתחושת חמימות לא מוכרה…
הוא תפס בידו את פרצופו של שון, קירב את פנייו באיטיות עליו, מתאהב.
בן רגע נפרצה הדלת בפתאומיות, "הופה…" נשמע קול סדוק מאחוריה…
עייניו של דן נפערו… זה היה הוא!