המוח? או הלב? – פרק 3 = התמכרות ♥

"דונגגג~" הדהד קולו של פעמון הדלת ה'צנוע' של משפחתו של שון, המשרתת המבוגרת, שנחשבה
כרבת המשרתים ניגשה אל הדלת.
"שלום, אתה השומר ראש של הנער הצעיר, הלא כן?" שאלה בניסיון נואש להישמע כאישה מכובדת.
"אכן כך." אמר, הנער מחייך חיוך מיסתורי וצופן סוד. "מר שון, נערי. השומר הגיע." קראה רבת המשרתים אל תוך שפורפרת צהובה בעלת עיתורים כסופים ושחורים.
שון ירד במדרגות העץ המפוארות בלי ברירה, 'במבט לאחור, אולי היה עדיף לשמור בסוד את מה שקרה בסמטה ההיא..' חשב לעצמו.
הוא נזכר איך כשהגיע, רבת המשרתים כמעט התפגרה.
הוא סיפר לה הכול… בלי החלק של פעימות הלב המוזרות כמובן.
הוא הגיע אל הדלת מחייך את חיוכו המכובד, "שלום." אמר, עייניו נרחבו לרווחה בפליאה ניכרת כשראה
את הנער שהספיק להיכנס ללחוץ את ידו של שון. "היי!" ענה לו הנער ולחץ את ידו תוך כדי חיוכו הכובש ביותר. "אני דן," קרא ממשיך לחייך שון החליט 'לשחק אותה' כאילו לא נפגשו מעולם השניים, אולי מוטב כך בעצם?
"אני אשאיר אותכם לבד. עליי לצאת לדרכי." קראה רבת המשרתים מאמצע דרכה, עולה במדרגות העץ שבהם ירד שון קודם לכם…
"אז…" מילמל דן לאחר כמה רגעים של שתיקה מביכה. "מה עושים, הא גבר? אני אחרייך!" קרא בשמחה.
הוא היה מלא מוטבציה, אופייני בעצם ליום ראשון של עבודה חדשה…
"עושים?" מלמל שון , דן חייך עליו, מפתיע. נער מיליונר ואין לו מה לעשות כנראה… "בוא!" ענה דן ומשך את שון אחריו. רגשות מוכרים עלו בשון כשידו נמשכה אחריו, לאחר רגעים ספורים הם הגיעו
אל החצר של הבית, או יותר נכון ארמון של המשפחה.
"מחבואים!" צעק דן וקפץ במקום, חסר סבלנות כילד בן 9. כמו שהיה לפני שמונה שנים, וכנראה. כך נשאר!
"מחבואים? איחרת בכמה שנים טובות…" אמר שון מגלגל עיניים ומנסה לשמור על תדמית אדישה
אבל, עברו כמה דקות והשניים החלו להתחבא לספור ולשחק את משחק הילדים המפורסם, ככה הם הצליחו להעביר שעה שלמה!
"אחי, אתה טוב בזה." קרא דן, בעודו נגרר בגינה, מחפש את מעסיקו, שון.
"בוו!" צעק שון לפתע כשיצא מתוך חור בעץ מאחורי דן, דן הסתובב בפליאה, דבר אחד בטוח. את זה הוא לא ציפה בכלל…
שון התקרב אל דן, מחייך חיוך רך… אך לצערו הוא נפל אל סלע קטנטן ששכב על האדמה החמימה מאור השמש, בלי להפריע לאף אחד. חוץ מלשון לפחות…
שון המופתע נפל עם היידים קדימה והפיל את דן ארצה…
וכך נוצר המצב הבא:
דן שוכב על האדמה, שון שוכב עליו. מרחק של סנטימטרים ספורים בלבד!
שון קפא במקום, עייניו הבהירות של דן נצצו באור השמש הבהירה ופרצופו זהר פשוט,
"פשש, יפה…" מילמל דן מחייך, שון הרגיש נגיעות באזור הבטן והחזה… הוא ראה את ידו של דן ממששת שם, הוא נזכר איך דן ניסה לתפוס אותו והחזיק אותו באזור הבטן, אחרי הכול הוא היה יותר גדול בשנתיים וכך גם יותר גבוה.
"עם שרירים כאלה מה אתה צריך אותי…" צחק דן, ממשיך במישושיו…
"דן… אני…" מילמל שון, הוא בחיים לא חשב להגיע למצב כזה.
הוא התרומם ממנו במהירות, "סליחה! אני מצטער…" מילמל שון והתיישב על הדשא החמים. מסמיק כולו, זה היה תורו לבלוט ולנצוץ ותורו של דן להסמיק, "למה…" מילמל דן בצורה לא אופיינית, "למה אתה מצטער, אתה הבוס, אני עובד שלך אז אני אעשה הכול בשביל להגן ולשמח אותך." אמר בטון רציני, שון הפנה עליו את מבטו המבויש ואפילו לא שם לב לסומק על פניו של דן.
"אני רוצה שאתה תהיה שמח." אמר והשתתק.
דן שתק גם הוא הם הביטו אחד על השני כמה שניות, עד שדן תפס בכתפו של שון וסובב אותו עליו
"מ-מה?" שאל בגמגום, דן חייך והתקרב על אוזנו, "אתה אחלה בוס…" לחש בטון חלש שהעביר צמרמורת בגופו של שון…
שון התכוון לומר משהו, אך משהו עצר אותו.
שפתיים חמימות, מרגיעות… מלבבות… מגרות… מפתות…
השפתיים של דן. בהם הוא חשק בלי לדעת, והוא ידע, ברגע שהוא טעם.
הוא לא יוכל להפסיק…