המוח? או הלב? – פרק 2= תפוח שונה ומיוחד.

זה היה השבוע האחרון ללימודים, אם אפשר לקרוא לזה לימודים…
ילדים רצו לכל עבר, כדורים התעופפו ומה לשם, והמורות דיברנו בינן ובין עצמן.
שון התרחק מחבריו והתיישב על ספסל שיש מוצל ע"י עץ תפוחים אדומים…
בשבוע האחרון הוא לא יכל שלא להיזכר בכל מה שקרה לו… "שון?" נשמע קול נשי שמח, שון שהוצא ממחשובתיו בכוח הסתובב על הנערה, היה לה שיער חום חלק שהתפזר על כתפייה, היא לבשה חצאית מיני וחולצת בטן, כנראה בשביל החזרות לריקודי המסיבה של סוף השנה.
"תגיד…" אמרה , מביטה על תפוחי העץ האדומים, "אתה רוצה לבוא איתי למסיבה של סוף השנה?!" שאלה בקול, סומק הציף את פנייה השזופים, שון השתתק לרגע, "אני מצטער…" אמר, "אני לא אוכל להגיע עלייה…" אמר וחייך חיוך שובב, הוא היה רגיל לזה, אך אף פעם לא הסכים לבת… הוא לא נמשך לאף אחת מהן, כשחבריו בחנו שדיים, הוא חיכו לקפיצות של הרקדניות לבושות המיני, הוא היה בעולם משלו…
"הא…" ענתה הנערה, היא הסתובבה ורצה משם במהירות…
שון החזיר את מבטו אל העץ.
הוא הצליח לתפוס בדיוק בזמן תפוח עץ אדמדם שנפל עליו, הוא נמשך אל מראהו הנוצץ של התפוח,
"למה… למה אני…" מילמל לעצמו, הוא היה מאוד מבולבל, אך כמה דברים הוא ידע.
1) הוא לא נמשך לבנות.
2) הפגישה עם דן, לא יוצאת ממחשבותיו
3) הלב שלו דפק כמו שלא דפק אף פעם…

"לא!" קרא לעצמו וקם מהשיש, "אין מצב…" אמר וצחק לעצמו הוא זרק את התפוח הכי רחוק שיכל
"אחי, אני מצטרף למשחק!" צעק לחברו ורץ אל המגרש בשמחה…

בנתיים, במרחק של כשלושה רחובות משם…
"אדוני… אני…" מילמל דן, הוא ישב על רגליו, בצורה של הסינים בארוחתיהם.
"שום אדוני! דן, תקשיב טוב, אני מנסה לעזור לך פה!" צעק גבר מבוגר שישב על כיסא עץ עתיק שנראה מהמאה ה15 לפחות.
"אני צריך עוד זמן." אמר דן, בקולו נשמע עצב ברור, "הילד הזה עשיר, והוא ממש לא סטרייט, למרות שהוא לא מודע לזה, כנראה. אתה חייב לגרום לו להתאהב בך!" צעק הגבר והכה באגרופו על עמוד השיש שלידו. "כן, אדוני…" מלמל דן ויצא מהחדר בעוד ראשו מורכן מעטה.
"הגיע הזמן לתותחים הכבדים." מילמל לעצמו, רץ אל עבר האחוזה הענקית שבה שון גר.