המהפך – פרולוג.

החיוך שהופיע על פניי השלים את המראה.
הסתכלתי במראה, בוחנת כל פרט ופרט בגופי ופניי.
את הצללית הבהירה שהשתלבה עם צבע עורי והבליטה את עיניי השחורות.
את השפתון שהבריק את שפתיי המלאות מעט.
את ריסיי שנופחו והושחרו על ידי הרימל שהשתלב עם העיפרון השחור והאיילנר.
את לחיי שכעת, אחרי כל המהפך, נצמדו מעט לעצמות לחיי הגבוהות ועוטרו בסומק ורדרד.
שערי הערמוני גלש על כתפיי המכוסות בחולצת בית ספר ארוכת שרוולים בהירה שנגדה את הג'ינס הארוך והכהה שנצמד אל רגליי שכעת, אחרי כל המהפך, זכו לקבל את הכינוי – חטובות.
נעליי בובה בהירות הונעלו לכפות רגליי.
עכשיו, אחרי שהחיוך הופיע על פניי.
סוף – סוף, אחרי כל השנים שהתעללו בי, פגעו ואף כמעט שברו, לקחתי את עצמי בידיים ושיפרתי את עצמי.
אני לא יודעת אם זו הייתה המוטיבציה או זה שבתור ילדה קטנה הייתי ממש ממש בכושר אבל בסופו של דבר ירדתי 15 קילו בחודשיים.
חודשיים שבהם השקעתי את כל כולי לירידה הזו.
חודשיים של אימונים אינטנסיביים,
חודשיים של אכילה מסודרת ושקולה.
כעת, כל שנותר הוא לשמור על זה.
אני מקווה שאצליח.
לקחתי את תיקי הקטן, שבו היו מספר מחברות, קלמר, טלפון, אוזניות, מפתחות, ושני גזרים חתוכים.
לפני שיצאתי מהדלת הסתכלתי על התמונה שלי מלפני שנה, תמונה שכעת היה בא לי לשרוף.
אני לא רוצה שום זכר לתקופה של לפני המהפך.
אני לא רוצה שום זכר למה שהייתי.
אני רוצה לחשוב שהתחלתי את התבגרותי ככה, חטובה, ושאני אשאר ככה.
סגרתי את הדלת והתקדמתי אל הדרך המוכרת לבית ספר.
רוצה להראות לכולם למה נהפכתי, אך בו זמנית רוצה שלא יתייחסו אליי בכלל.
בכלל.