המדריך לערפד המתחיל – פרק 30

עברו ארבע הימים מאז שטל עברה לגור אצלי, ואחרי שהבהרתי לה לאיפה אסור ללכת ובמה לא להסתכל אפשר להגיד שדי התרגלתי אליה.
היא הייתה קמה קצת אחרי בבוקר והיינו שותים קפה ביחד.
קפה… איכ…
בשביל שהיא לא תחשוד בכלום ניסיתי לשתות את זה… וזה מגעיל, אני לא מבין למה בני אדם שותים את הטינופת הזאת!
ועוד לכל המאכלים של הבני אדם אין טעם בשבילי אבל לקפה יש טעם מגעיל כזה.
ושלא לדבר על זה שהיא צריכה למזוג בשבילי את המים החמים לכוס קפה.
כשתהיו ערפדים תבינו, בגלל שהדם של הערפדים קר והקומקום כ"כ חם (בהרבה יותר מהבני אדם-שגם בהם לפעמים קשה לגעת…) עד שזה שורף רק להחזיק אותו.
אבל חוץ מזה אני וטל מסתדרים די טוב.
אריק התקשר ואמר לי שהוא הלך לפגוש את המועצה ואמר שהוא שוקל לבקש מהם לגור איתי לתמיד.
כמובן שתרקתי לו את הטלפון בפנים.
עם כל כמה שאני מכבד אותו בתור ערפד, אני לא חושב שאני רוצה לגור איתו.
אם הוא בתור תלמיד בכיתה שלי עצבן אותי, אני לא יכול לחשוב עליו בתור בן-בית.
אני לא חושב שאני בכלל יגור עם מישהו אי- פעם…
כנראה שאני פשוט לא בנוי לזה, בקושי אני גר עם טל!
אני צריך את הבית שלי, הפינה שלי, המקרר שלי והטריטוריה שלי.
לאחר ארבעת הימים שעברו החלטתי להופיע בבי"ס.
רציתי לצאת טיפה לחופשה ולשמור על טל במשך הימים הראשונים כדי שהיא תפסיק להיות לחוצה לגביי אנשים שבאים לחטוף אותה.
וחשבתי שארבעה ימים יספיקו לבינתיים.
בזמן שהלכתי ללימודים ביקשתי מג'ון לשמור על טל בשבילי.
כי היא לא הולכת לבי"ס משום-מה… אבל מה אכפת לי? כל עוד זה מסתיים לטובתי היא יכולה להישאר מחוץ לבי"ס לתמיד.
הפעם לא שילמתי על הטובה הזאת בנשיקה.
היא ביקשה ממני לבוא לישון אצלה יום אחד.
כמובן שהיא לא שכחה לצחוק על התאריך שלי.
אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני לא רוצה לספר לכם… זה פשוט לא הזמן!
עוד כמה זמן אתם תבינו למה התאריך ה-12 לחודש הוא כזה מיוחד בשבילי.
אבל עד אז… אני רוצה ליהנות מהספק, ברשותכם.
אז כמו שאמרתי בהתחלה; הלכתי לבי"ס באותו יום.
המזג אוויר היה קריר- סימן טוב שהחורף מגיע!
לא שמו לב לזה שהגעתי, וזה טוב כי ככה הפרופיל שלי יחזור להיות נמוך.
נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקום שלי מאחורה.
"אדוארד?" המורה הקריאה.
"כאן!" הוא החזיר.
אף פעם לא הבנתי את זה, אם היא רואה אותם אז שתרשום? זה כ"כ קשה למורות האלא להרים את הראש ולבדוק אם התלמיד בכיתה?
"…פיטר?"
"כאן" אמרתי.
"מייגן?.. מייגן!" המורה אמרה והרימה את עיניה למייגן.
"כן?! מה?.." היא התעוררה מהחלום בהקיץ שלה.
"הכל בסדר, מייגן? אולי כדאי שתלכי לאחות?" המורה הציעה.
"לא, אני בסדר…" מייגן אמרה אבל אז שמעתי את הדפיקות לב המהירות שלה וידעתי שמשהו לא בסדר.
השיעור עבר ממש מהר והגיעה הפסקת הצהרים.
ניצלתי אותה והלכתי למייגן.
היא ישנה במקום שלה.
לפתע נעצרתי כמה צעדים לפני שהגעתי לשדה הראייה שלה.
לא יודע למה אבל פשוט לא הרגשתי בנוח מאז ש… שהיא נתנה לי לשתות ממנה.
אבל ידעתי שזה ממש לא הזמן להרהר אם לעזור לה או לא.
"היי מייגן!" הערתי אותה.
"הו, היי פיטר! מה קורה?" היא שאלה בקול חלש.
"הכל בסדר, מה איתך? הכל טוב?" שאלתי כשסחבתי כיסא והתיישבתי מול השולחן שלה.
"כן…" היא הרימה את הראש שלה מהשולחן.
"זה לא נראה ככה!" הרמתי את השיער שלה ובדקתי את המצח שלה.
בד"כ החום שאמור להיות לבני אדם לא צריך להיות משהו מיוחד אבל שלה?
"אווץ'!" קמתי מהכיסא ומשכתי את היד שלי ממנה.
היא הייתה ממש חמה… כלומר, ממש-ממש חמה!
"מייגן, את צריכה ללכת לאחות!" אמרתי לה כשראיתי את הכוויה ביד שלי מתאחה ונירפאת.
"לא! אני מרגישה טוב!" היא התעקשה.
"לא את לא! יש לך חום גבוה! את צריכה ללכת לאחות להיבדק!" התעקשתי.
"לא!"
"מייגן!"
"אני נישארת כאן!"
"את הולכת לאחות!"
"לא אני לא!"
"כן את כן!!"
"לא!"
"מייגן!!" כאן כבר שמתי לב שצעקתי.
רוב הכיתה לא שמה לב כי כולם צעקו אבל אחת החברות של מייגן שמה לב.
"פיטר, זה בסדר, אני אקח אותה לאחות אחרי השיעור…" היא אמרה והרגיעה אותי.
"אוקיי" אמרתי והבחנתי במורה נכנסת אז הלכתי למקומי.
"אכלת משהו?" שמעתי את המורה שואלת את מייגן.
"כן." היא חייכה.
"שקרנית" אמרתי בלחש.
במשך השיעור הבחנתי שכל התלמידים מתעטפים במעילים ובצעיפים ובחוץ התחיל לרדת גשם.
מייגן כבר הייתה עטופה בהמון בגדים אז ניסיתי שלא לדאוג יותר מדי.
ואז זה קרה, בפעם הראשונה בחיי נרדמתי בשיעור…
היה כ"כ קריר ונעים בשבילי כדי להירדם.
בחלום שלי שוב גססתי ושוב מייגן הצילה אותי.
הפעם אנחנו נוסעים במכונית חזרה הביתה אבל מייגן משתעלת… והיא לא מפסיקה למלמל שהיא בסדר!
'אבל זה לא מה שקרה! היא לא הייתה ככה לפני ארבעה ימים!' חשבתי לעצמי.
"…פיטר!" שמעתי את הקול של חברה של מייגן.
התעוררתי.
בחוץ כבר הייתה שקיעה.
שקיעה וגשם… הרבה גשם!
"נרדמתי" צחקתי מעט.
"מייגן… מייגן… היא…" היא אמרה בין נשימה לנשימה כאילו לפני שנייה רצה הרבה.
"מה קרה?" שאלתי כשאני מתחיל לדאוג.
"אמרתי לה שהיא לא יכולה ללכת! וגם האחות אמרה לה להישאר עד שיביאו רכב כדי לקחת אותה לבי"ח כי היה לה חום מאוד גבוהה והייתה סכנה ש-" קטעתי אותה.
"מה קרה למייגן!?" בשלב הזה אני מדמיין את הגרוע ביותר.
"היא הלכה הביתה לבד! ברגל! בגשם!" והגרוע ביותר קורה.
אני לא מוסיף להגיד כלום.
אני רץ החוצה ומנסה למצוא את הריח של מייגן.
אני מוצא אותו ורץ הכי מהר שאני רק יכול.
הדבר האחרון שאני יכול להרשות לעצמי שיקרה זה שמייגן תהיה בסכנה!
"מייגן!" ראיתי אותה באופק של הגשם.
היא הסתובבה אלי ואז…
נפלה.