המאמין- פרק 2

היי לכולם!
ממש מצטערת שלא העליתי עוד פרק, היה לי תקופה ממש עמוסה עם הרבה מבחנים ובעיקר מתמטיקה. אז הנה הפרק השני. ממש השקעתי בשבילו
פרק 2

אני מכחכחת בגרוני ומנסה לבלוע את רוקי הכבד שנתקע לי בגרון. הוא מורה למזכירתו ללכת, וכך היא משאירה את שנינו לבד בחדר הסגור
"אז את מי שהולכת לעבוד איתי על הפרויקט" אמר וקם מכיסאו תוך כיד שהוא לא מוריד ממני את עיניו, אפילו לא לרגע.
"כן. זאת אני" אמרתי לו בביטחון והבטתי לתוך עיניו הכחולות כמו הים. הוא חזר לשבת בכיסאו ופתח את המגירה שמתחת מוציא חוברת שדפיה מהודקים היטב והוא מניח אותה על השולחן בלי לומר דבר
"אתה מוכן להגיד לי איך קוראים לפרויקט?" שאלתי אותו בהסתקרנות והוא ישב ממש על קצה כיסאו והניח את ידיו על השולחן
"אין לו שם ואין לו כלום. הבוס שלך אמר לי שאת העובדת שמתאימה לפתוח את הראש ולהציע רעיונות וכמובן, גם להוציא אותם לפועל ובכך להיות המנהלת שלו" הסביר לי
"אז מה התפקיד שלך בכל הסיפור הזה?" שאלתי אותו שאלה נוספת ושמעתי אותו נאנח ולבסוף ענה
"התפקיד שלי זה רק לשמוע מהפה היפה שלך את הרעיונות שהמוח המבריק שלך חושב ולדאוג לעניין הכלכלי של הפרויקט. משהו שלא אמור להדאיג אותך יקרתי."
"אתה לא תקנה אותי עם המחמאות שלך" אמרתי לו בקול ישר ובטוח. הוא התרחק עכשיו מהשולחן ועיניו נפתחו
"אני בטוח שאני אצליח. את הולכת לעבוד צמוד מאוד עליי. נראה אחד את השנייה כמעט כל יום, מתישהו ואיכשהו את תתאהבי בי" אמר בקול שטוח ובטוח בעצמו
"אני שונאת אותך" ירקתי מפי והוא רק גיחך ודחף את החוברת דפים לעברי כסימן שאני צריכה לקרוא אותה
"זה ההסבר על התוכנית ועל כל הדברים הטכניים שבעניין. את יכולה להתקשר או לרדת למטה שזה הרעיון היותר חביב עלי, אבל אני חושב שאני כתבתי הסבר מפורט מאוד אז לא צריכה להיות בעיה. אני מצפה ממך לבוא אליי מחר בשמונה בבוקר עם רעיון. כל רעיון שיוצא מהמוח החכם שלך יתקבל אצלי בברכה" אמר לי וקולו אדיש. עובר מנושא לנושא בהרף יד, הוא בטוח בעצמו שהוא הולך לקבל אותי אז הוא טועה כי אני בחיים לא יתאהב בו. הוא רק הבוס שלי בעבודה.
קמתי מכיסאי חושפת לפניו את גופי ולוקחת את החוברת המונחת על השולחן ויוצאת מחדרו בטריקת דלת רמה שנשמעה בקול הקומה. שעליתי לקומתי, נדב קיבל אותי בברכה לאחר השיחה עם הבוס החדש שלי הסוערת. הוא הצליח לעצבן אותי כל כך, אני זועמת, אני מרגישה שעוד שנייה האוזניים שלי מוציאות עשן
"את פה?" שמעתי את קולו של נדב שמוציא אותי ממחשבותיי
"כן, כן. סליחה. חלמתי קצת" התנצלתי בפניו והוא סימן לי לשבת אך התנגדתי ואמרתי לו שאני חייבת לחזור לעבודה. הוא הנהן אליי בחביבות וסימן לי עם אצבעותיו ללכת מחדרו. צחקתי בתגובה ויצאתי מחדרו. יושבת סוף סוף על כיסאי, בחדר שלי. פתחתי את החוברת שאיתן נתן לי והתחלתי לקרוא. מרקרתי את הפרטים החשובים וגם כתבתי אותם במחשב שמא החוברת תעלם לי. שהשעון הורה על השעה 12 בצהריים, עזבתי את הכל ויצאתי החוצה למסעדה האהובה עלי לאכול צהריים מחוץ לעבודה. התיישבתי על הכיסא וחיכיתי בשקט למלצר שהגיע לאחר כמה דקות בודדות בלבד וביקש בנימוס את הזמנתי. הסתכלתי לתפריט לעוד רגע קצר ולבסוף אמרתי לו את מבוקשי. הוא הנהן שסיים והלך ממקומי לעבר המטבח.
" שלום גם לך" שמעתי לפתע קול מאחורי והסתובבתי לראות מי זה ונאנחתי בתסכול
"זה אתה" אמרתי לעצמי אך הוא שמע את דבריי
"את נראת מבואסת לפגוש אותי" אמר לי והצמיד את כיסאו קרוב לידי כך שיכולתי לשמוע בברור את נשימותיו הקבוצות העולות ויורדות בקצב קבוע
"אני בהפסקה, אני חושבת שתבין לבד למה אני כל כך מצוברחת שאתה פה" עקצתי אותו והוא שיחק את עצמו פגוע. הוא הביט בי עוד כמה דקות נוספות ולבסוף הוא קם מהכיסא ונעלם במהירות מהמקום, משאיר אותי המומה.
שחזרתי מהעובדה הביתה רק קיוויתי שהיום יגמר, אבל אין ברירה אני קבעתי ארוחת ערב עם המשפחה שלי ואני חייבת ללכת לשם. האחים שלי וההורים שלי מצפים שאבוא ואני ממש לא יכולה להרשות לעצמי להבריז מזה. עליתי לקומה השנייה ופניתי לחדרי הגדול. המיטה הזוגית שלי שאין עוד אף אחד שיושן שם מלבדי צבטה לי בלב. לדעת שאין איש שאני יאמר לו את המילים שאני כל כך רוצה לומר ולשמוע אך אני מבינה שזה לא יקרה עכשיו.
שיצאתי מהמקלחת, עטופה במגבת שמכסה את גופי ובנוסף עוד מגבת על ראשי כך שהמים לא יזלגו על בגדי החגיגיים לארוחת הערב.
דפקתי על דלת הבית של הורי וחיכיתי שיפתחו לי את הדלת. שמעתי את הצעקה של אבי שמודיעה שהוא כבר מגיע לפתוח וצעדיו הכבדים לכיוון הדלת. שהדלת נפתחה פנייה ופניו של אביה נפגשו וחיוך עלה על פניו. הוא לא אמר דבר רק חיבק אותי חזק ולא אסכים לשחרר אותי. הוא נכנס בחזרה לבית וקורא לכולם לראות אותי.
אמי היא הראשונה שבאה אליי ותפסה את פניי כדי לראות שאני בסדר. צחקתי בתגובה למעשייה והיא חיבקה אותי חיבוק ארוך וכך גם אחיי נכנסו.
"אז, איך הולך בעבודה שלך?" שאלה אותי אמי ובלעתי את החתיכה האחרונה בבשר שלי ואז הבטתי בה. היא לא השתנתה אפילו במקצת. היא אותו הדבר כמו שהיא הייתה כל השנים בעודי ילדה. מושלמת. אני הבת שלה שירשה ממנה את כל הגנים. בהריון הראשון של אימי היא ואבי נורא התרגשו מכך שהילד הראשון שלהם זה הולך להיות בן אבל אחרי כבר 3 לידות שכולם בנים הם רצו בת ואז אני נולדתי. הייתי התקווה שהורי רצו אחרי 3 בנים, אימי מתנהגת אליי קצת שונה מכולם אבל להם לא אכפת על כך
"בסדר, אני לא כל כך יכולה לדבר על כך אבל קיבלתי עבודה חדשה. אני מנהלת של חברת סטרטאפ גדולה. מעליי יש עוד בוס אבל אני המנהלת הראשית של הפרויקט" הסברתי להם בשקט וביציבות, מנסה לשמור על קול יציב ולא להיזכר במה שעברתי עם איתן
"ואוו, אלה חדשות נפלאות" אימי אמרה מופתעת והייתה הראשונה שקמה לחבק אותי וכך גם אחי באו אליי והנשים שלהם
הארוחת ערב הייתה נפלאה, היה כיף לבלות עם כל משפחתי בלי כל מיני דברים שמפריעים. לאחר הארוחה ישבנו כל המשפחה בסלון. הסלון של הוריי היה מורכב מטלוויזיה אחת גדולה מול הטלוויזיה ועוד ספה קטנה, אישית שהייתה באלכסון אלייה. אני ואחיי היינו על הספה הגדולה והורי על הספה האישית, מתנשקים כל כמה דקות ולאחר מכן צוחקים בצחוק רם יותר ואנחנו לא שומעים את התוכנית שמשודרת בטלוויזיה.
לפתע נשמע צלצול הפעמון של הדלת, והסתכלתי על הוריי בהפתעה
"הזמנתם מישהו?" שאלתי אותם והם הנידו את ראשם לשלילה. קמתי מהספה והתקרבתי לדלת, נושמת עמוק וסופרת בליבי עד שלוש. פותחת את הדלת שאני מגיעה לספרה שלוש ונרגעת אך מי שאני רואה בפתח הבית של ההורים שלי, ממש לא מרגיע אותי.