המאמין- פרק שביעי

היי לכולם! מה קורה עם התגובות שלכם, אני באמת משקיעה המון בשביל הפרקים האלה. אני שוקלת להפסיק להעלות פרקים
תהנו מהפרק
הוא מתנתק ממני במהירות והולך לכיוונה, שהם היו בטווח רחוק ממני הוא לקח את ידה והסקתי שהוא מסביר לה מה היה הקטע של הקרבה בינינו. לא ציפיתי שזה מה שעומד לקרות, זה היה קטע של הידלקות לשנייה אחת וזה נגמר. הם התקרבו אליי בחזרה ותוך כדי אני מביטה בידיהם השלובות אחת בשנייה. הוא הביט בי במבט מצטער ואז הפנה את מבטו אל אשתו
"מה שקרה עכשיו בינכם היה טעות שלא תחזור שוב לעולם, לפי דבריו של איתן, ורק רציתי להבהיר את זה לך. את לא מתקרבת אליו יותר." אמרה בקול ארסי ורק עכשיו הבנתי כמה אני באמת שונאת את איתן, אפילו פרצוף של מצטער אין לו
"אל תדאגי, אני ידע לא להתקרב אל בן אדם כמוהו. במיוחד עכשיו, שאני טסה ולא יהיה פה זמן מה" אמרתי לה והיא חייכה את חיוכה הזדוני
"אני רואה שבכל זאת לקחת את ההצעה שלי. אני מאחלת לך שם רק טוב ובהצלחה" אמרה בחיוך מזויף להפליא אך איתן קנה זאת. הנהנתי אליהם לשלום ובורחת משם במהירות המרבית שלי. פותחת את דלת מכוניתי ומתכוונת להיכנס אך יד עוצרת אותי מלעשות זאת ואני שוב פוגשת באיתן אך הפעם בלי ארוסתו
"מה אתה רוצה עכשיו?, שמעת אותה. אסור לי להתקרב אלייך" אמרתי לו בקול ציני והוא גיחך ולפת את ידי לא חזק אך גם לא חלש
"אני יודע איך זה נראה מהצד שלך, אבל אני אומר לך שמה שקרה שם היה בעיניי הכי אמיתי שיש. לא משנה אם אני מאורס או לא. ואני כל כך לא רוצה שתטוסי כי אני צריך אותך פה אבל אני יודע שאין שום סיכוי לעצור אותך בקשר לכך. אז אני אקצר ואומר לך בהצלחה ותזהרי ותיהני שם" נאם נאום מרגש ובסופו הוא נשק לי במצחי נשיקה שלקחה דקה לפחות. לא רציתי לעזוב אותו כך, אך הלב שלי אומר שאני חייבת את זה לעצמי. הנהנתי אליו בחיוך אמיתי באמת ונשקתי ללחיו בפעם האחרונה לזמן הזה. דמעה בוגדנית אחת יצאה מעיניי וכך התחיל זרם דמעות בלתי פוסק
"אל תבכי בבקשה, זה הורג אותי" אמר בתחינה ומחה את דמעותיי עם ידיו
"אני חייבת לזוז. אני צריכה עוד לסדר את המזוודה ולבדוק מתי הטיסה שלי יוצאת" אמרתי וזזתי ממנו אחורה . הוא נאנח באנחה כבדה והתרחק מהאוטו, נותן לי להיכנס בלי שום הפרעות וכך עשיתי.
שהגעתי לביתי שמתי את תיקי על השיש במטבח והחלטתי להכין לעצמי ארוחה אחרונה במטבח הזה. הדבר היחידי שהצלחתי לעשות זה סנדוויץ' גבינה עם סלט. אכלתי את הארוחה בתיאבון רב תוך כדי שאני מחפשת בלפטופ שלי אחר השעה של הטיסה. נזהרת שלא ללכלך את המקלדת עם הסנדוויץ' שלי.
אחרי שכבר עשיתי את כל מה שאני צריכה, הדבר האחרון היה לסדר את המזוודה שלי עם הבגדים ולחכות לשעה 21:00 בערב. עליתי למעלה, לחדרי והוצאתי מתוך ארוני את המזוודה הגדולה והשחורה שלי שמשמשת אותי לנסיעות בחו"ל והתחלתי להכניס לתוכה בגדים ואת כל מה שאני צריכה לזמן שבו אני הולכת לשהות שם.
הזמן עובר כל כך מהר שמסדרים את הבגדים שלך. משעות אחר הצהריים המוקדמות הפכו כבר לשעות הערב ובול מתי שסיימתי היה שעה לפני הזמן שבו אני צריכה להיות בשדה תעופה. לקחתי את בגדי שהנחתי אותם קודם לכן על המיטה והלבשתי אותם, אחד אחר השני.
הבטתי בעצמי במראה ועשיתי שיפוץ אחרון של הרגע האחרון ואז לקחתי את ידית המזוודה וירדתי איתה לקומה התחתונה. מסתכלת על הבית שוב בפעם האחרונה. דמעות החלו לבצבץ מעיניה והיא מחתה אותם בעזרת ידה, עוצמת את עיניה ונושכת את שפתה בכאב. נזכרת איך איתן מחה אותם בדיוק כמו שהיא עשתה. לאחר שהיא נרגעה מעט ושתתה מים עם כדור נגד כאב ראש היא חיפשה בעיניה אחר המתג של האור. שמצאה אותו היא לחצה עליו והוא נע למטה ובכך נסגר האור של הבית והיה חושך. היא סגרה את הדלת אחריה ונעלה אותה, שמה את המפתח בתוך תיקה שהוא היה על גבה והתקדמה לעבר המונית שחיכתה לה מול ביתה. היא לא האמינה שהיא תעשה דבר כזה אי פעם בחייה, אך כרגע היא הקשיבה ללבה שאמר לה שזהו הדבר הנכון לעשות.
בשעה 20:55, חמש דקות לפני הזמן היא הגיעה לשדה התעופה ובינתיים היא שילמה לנהג המונית והתקדמה לעבר המזכירות, עושה את כל הדברים שצריך לעשות לפני שהיא טסה.
"לא פספסתי אותך. איזה מזל" היא שמעה את קולו של איתן מאחוריה והסתובבה לראות האם זה באמת הוא, וכן, זה היה הוא
"מה אתה עושה פה?, יולי תהרוג אותך אם היא תדע שאתה פה" אמרתי לו בקול כמעט מתחנן ודחפתי אותו עם חזהו אחורה, מסמנת לו בלי מילים שהוא צריך לעזוב. עכשיו.
"אל תדאגי לה, ובאתי לפה בשביל להביא לך את זה" הוא אומר בקול רגוע ושלו ומפשפש בתיקו, מחפש אחר משהו לא ידוע אך לאחר שניות אחדות מוציא מעטפה וקופסה עטופה בנייר ורוד
"אממ…. אני לא יודעת מה להגיד, אבל תודה" אמרתי לו ולקחתי מידיו את המעטפה והקופסא
"שנייה, לפני שאת הולכת. תבטיחי לי שתפתחי את זה אך ורק במטוס" אמר בקול תחינה והפעם היה תורי להישאר רגועה למצבו התחנן של איתן. אני בחיים לא הכרתי אותו כזה. ראיתי איך הוא מתנהג שהוא עצבני ואפילו עצוב אבל מתחנן ראיתי אותו רק פעם אחת. ביום שבו הודעתי לו שאני עוזבת. והנה, הפעם השנייה
"בסדר, אני מבטיחה שאני אפתח אך ורק במטוס" נכנעתי לו.
"אני ממש רוצה להאמין שזה חלום. שאת לא באמת עוזבת, אבל בכל פעם שאני פותח את עיני, המציאות מכה בי ואני מבין שזה קורה. אני כל כך לא רציתי להגיע לרגע הזה, ליום הזה שבו אין לי שמץ של מושג מתי תחזרי ואם בכלל. אני גם יודע שאני לא אוכל לחכות לך לנצח ויהיה חייב להתגבר על זה איכשהו אבל הדבר היחידי שאני יודע זה שאני בחיים לא אשכח אותך, כי אני אוהב אותך ותמיד אוהב" אמר ושנינו הוצאנו דמעות
"טיסה 335 לארצות הברית מתבקשת לעלות על המטוס, אנו ממריאים בעוד כחמש דקות בדיוק" נשמע קול שקורא לכולם לעלות
"אני צריכה ללכת" אמרתי לו והדבר היחידי שהוא עשה זה לחבק אותי, כך נשארנו כמה דקות עד ששמענו שוב את הקול של האישה שמודיעה שיש לי שתי דקות בלבד לעלות על המטוס. התנתקתי ממנו בחוסר רצון והפניתי אליו את גבי, הולכת למטוס בלי להסתכל מאחור, משאירה בארץ את כל מה שחוויתי עם איתן ובלעדיו.
אני חוגרת את חגורת הבטיחות ומשעינה את ראשי אחורה על משענת הכיסא, אני שומעת את גלגלי המטוס מתחילים לפעול ואני מבינה שאנחנו עוד דקות אחדות ממריאים, שכבר אין דרך חזרה וזה כבר לא חלום. הדיילות מסתובבות לראות שכולם חגרו ושואלות בנימוס רב אם אנחנו רוצים לשתות או לאכול. סירבתי לה בנימוס ופניתי לעצום את עיני. לרגע אחד נזכרתי במה שאיתן הביא לי. אני מסתכלת לצדדים מוודאת שאף אחד לא רואה אותי ומוציאה מתוך תיקי את המעטפה והקופסא.
בתחילה אני הוצאתי את המעטפה הלבנה מביטה במילים היחידות שהיו כתובות בעט שחור ובכתב יד נקי וחלק
"למי שאני מוכן לעשות הכל בשבילה, אוהב איתן ביטון" גיחכתי למילים שהוא כתב ופתחתי את המעטפה, מנסה בזהירות כדי לא לקרוע חס וחלילה. נגלה לעיני דף לבן אך כלל לא חלק, היה כתוב עליו שורות מלאות בעט שחור
"אני מניח שאת עכשיו במטוס, יושבת לך על כיסא בנוחות ומבינה שזאת המציאות כרגע, אני גם הייתי כמוך. מהרגע שבו הודעת לי שאת עוזבת עד שנפגשנו, את בטח לא שמת לב אל ההתנהגות שלי כי התעלמת ממני כל החודש הזה וגם אם כן, ניסיתי להתנהג שהכל כשורה ולא לתת לך לראות אותי מתפרק, למרות שאת ראית אותי במצבים האלה יותר מפעם אחת ואפילו במצבים יותר גרועים מאלו כמו כעס ואפילו תחינה. שהכרנו אני ידעתי שאין לי סיכוי איתך, לפי הרושם הראשוני שהצגתי לך אבל את הפתעת אותי, הדיבור שלך ואיך שענית לי הראו לי שאת יודעת לעמוד על שלך וגם לשגע אותי. בלילות חשבתי עלייך בלי הפסקה ואפילו היו כמה ליליות שהיה ממש קשה לי להירדם בגללך, ובגלל היופי המהפנט אותי כל פעם מחדש. את הבאת את הרעיונות הכי טובים לעבודה שלנו ואני והממונים מעליי כל כך גאים בך. את לא מבינה כמה אני מצטער, מעומק ליבי. על הכל. מה שנגרם לך במהלך זה שהכרנו. אני יודע שזה מאוחר מדי לספר לך אבל לא יכולתי לעשות את זה פנים מול פנים. אני מניח, שעכשיו, במכתב הזה יהיה לי את האומץ לספר לך מי זאת יולי באמת. אז ככה. זה התחיל לפני שלוש שנים. היא הבת של החברים הכי טובים של ההורים שלי והם הכירו בינינו, התאהבנו אחד בשני אחרי הרבה מאוד זמן והרבה מאוד קללות וריבים אבל כן, התאהבנו כמו כל בן ובת צעירים. ולפני שנה הצעתי לה נישואין אבל באותו זמן קרה לי משהו בלב, הכרתי את הילדה הכי יפה שאני אפגוש בעולם. אותך. והתאהבתי בך, יולי לא אהבה את זה ורצתה לעשות לך דברים נוראיים, החבר הכי טוב שלי שיתף איתה פעולה, אבל ששמע מה היא מתכוונת לעשות הוא מיד התחרט וסיפר לי על הכול והחלטתי שאני מבטל, סיפרתי לה את זה והיא הגיבה ממש לא טוב. ושהיא באה אלייך הביתה, כל מה שהיא סיפרה היה שקר אחר שקר. אחרי שהיא באה אלייך היא באה אליי ואיימה עלי שאם אני לא אשתף איתה פעולה היא תהרוג אותך, בהתחלה לא האמנתי לזה אבל אז היא הראתה לי תמונה שלך ישנה ומישהו לא מזוהה מכוון אלייך אקדח אז לא לקחתי סיכון ובלית ברירה עשיתי את זה. אני מקווה שתסלחי לי אי פעם ותיהני שם. אוהב אותך תמיד. איתן"
דמעות מלאו את עיניי ואני פתחתי את הקופסא לאט העטיפה הוורודה מתחילה להיעלם מעיניי. הקופסא החומה מתגלה לעיניי ואני פותחת את המכסה שלה מגלה פתק שעלייה כתוב
"אני לא אשכח אותך לעולם, ויש פה מישהו בשבילך" השלכתי את הפתק הצידה ולקחתי את מה שמכוסה שם.
טבעת, אני לא מאמינה, טבעת. שמתי אותה על אצבעי ואמרתי לעצמי.
אני תמיד אשמור אותה, לא משנה מה.