המאמין- פרק רביעי

אני רואה שהרבה אנשים נכנסים לסיפור שלי וקוראים ואני ממש מאושרת אבל אם תוכלו להקדיש מזמנכם דקה ולכתוב תגובה, אתם לא מבינים מה זה עושה, איזה הרגשה ועידוד זה נותן לכותב להמשיך ולכתוב את הסיפור שלו ואת היצירה שלו. כמו שאתם רואים אני ממש משתדלת לעלות כל כמה ימים פרק ועכשיו אני כותבת גם ימים שאני יעלה אז תהיו מוכנים כי כל יום ראשון וחמישי יהיה כאן פרק. אז יש למה לחכות
ועכשיו הפרק
"אני מקווה בשבילך שיש לך חדשות טובות" אמר קול חד ותקיף לטלפון והתיישב על כיסאו עם הגלגלים והסתובב עד שנעצר משום כאב הראש שנעשה לו
"כן, המבצע שלנו מתקדם. לאט, אבל טוב שהוא מתקדם" אמר הקול השני מבעד לטלפון. חיכו הופיע על פניו והוא דרש ממנו להמשיך לעקוב וניתק את הטלפון. הוא הניח את הטלפון על השולחן, והקליד את הקוד שלו במחשב. המחשב העלה את תמונת המסך והוא נכנס למסמכך שהוא כתב בעבר. בו זמנית, הוא לקח חוברת דפים והחזיק עט אדום בידיו והתחיל לחבר את הכל ביחד. צלצול טלפון נשמע ברחבי החדר והוא הביט על הצג, מחפש את השם של מי מצלצל אליו באמצע משהו חשוב אך הדבר היחידי שהיה כתוב זה, חסום.
"הלו?" שאל הקול, בקול חשוד לחלוטין. לא בטוח מי יענה מהצד השני
"לא התקשרתי שבוע כי הייתי צריך לתקן משהו במשימה וכבר שכחת אותי" אמר הקול וחיוך נוסף הופיע על פניו
"איך היה?" שאל אותו ונשמע קול של בחורה מהצד השני קוראת לו לבוא
"היה בסדר, אני עוד שעה ככה אשלח לך לאיימל את מה שמצאתי. תעיין בזה טוב, זה יעזור לך להמשך" אמר במהירות, מנסה לגמור מהר וללכת למישהי שמחכה לו
"אתה בא כבר?!" האישה ששמע שקוראת לו נשמעה שוב
"כן. אני כבר בא.
אני חייב ללכת. נדבר אחר כך" אמר הקול בצד השני ונותקה השיחה. הוא לקח את העט האדום שלו וכתב מעל דף
"היא הולכת אליו בקלילות, היא לא יודעת מה יהיה הסוף שלה בעוד חודש בדיוק" ואז הוא הניח שעון דיגטלי אחר וכיוון אותו לעוד חודש בדיוק.
……………………………………..
חודש עבר מאז אני ואיתן נפגשנו לגבי העבודה ומאז ששמעתי את מה שהוא אמר לחבר שלו לעבודה. הוא התקשר אליי במשך כל החודש. בהתחלה, עניתי לי לשיחה והוא אמר שהוא לא יודע מה עשה והוא מבקש שניפגש אבל אני לא הסכמתי בטענה שאני מאוד עמוסה היום והוא הבין וניתק אבל אחרי שעבר שבוע שלם הוא התקשר אלי שוב אך לא עניתי לו יותר וכך זה המשיך עד לאותו הבוקר. שחברתי הטובה ישנה איתי בבית, משום שרצינו להתעדכן בהודעות החשובות של אחת של השנייה. שירדתי במדרגות מהקומה השנייה אל הראשונה נתקלתי בזר פרחים על הספה. הבטתי סביבי מחכה לראות אם זה אולי שייך לחברתי ולא לי אך שעיני נתפסו על הפתק שהיה מצורף עם הפרחים היה כתוב שם לטל באהבה. התיישבתי על הספה ואספתי את שיערי ברישול כדי שלא יהיה על פני בזמן שאני קוראת.
"אני לא מבין מה עשיתי לך אבל אני לא מוותר עלייך, הבוס שלך אמר שאת באה היום לעבודה ואני חזרתי מנוי-יורק, ואני חושב שזה בדיוק הזמן להראות לך מה קניתי, במיוחד בשבילך. אז תצפי לאורח בחדרך הבוקר" השלכתי את הפתק על הספה והחזקתי את זר הפרחים בידי, מתהלכת איתו בבית בחיפוש אחר אגרטל פנוי שאני יוכל לשמור אותם.
"מאיפה הפרחים שביד שלך?" שאלה לפתע חברתי ואני צחקקתי, נזכרת במכתב של איתן
"מה מצחיק אותך?, תגידי את על סמים או משהו כזה?, כי אתה בהחלט נראת כזאת" חברתי אמרה תוך כדי שהיא חוטפת את הפרחים מידי ושמה אותם באגרטל שעל השולחן בפינת האוכל שלנו. היא נאנחת מעייפות ויושבת על הספה ואני אחריה אך היא התיישבה על הפתק שקיבלתי והיא התחילה לקרוא אותו. היא הביטה עליי ואחר כך על הפתק והבנתי שמצבי לא טוב, בהחלט לא טוב. היא התחילה לקפץ על הספות ולהטיח בי מטר של שאלות עליי ועל איתן ועל כולן עניתי בתשובה אחת בלבד.
"לא קורה בינינו כלום. זה יחסים של בוס ומנהלת" ויצאתי מהבית בטריקת דלת אחרי. נכנסת לתוך המכונית שלי, משליכה את תיקי למושב שלידי ומשאירה שם גם את הטלפון. הנסיעה עוברת בשקט ותוך כדי הנהיגה אני מביטה על הנוף. אני בטוחה בכך שהשקט שאני חשה אותו בנסיעה, יעזוב ברגע שאני נכנסת למשרד העבודה ונתקלת בו. במי שאני כבר חודש שלם מתחמקת ממנו והוא מפלרטט איתי כאילו לא אמרתי לו לא לעולם. החנתי את מכוניתי מול הכניסה הראשית ויצאתי מהמכונית תוך כדי שאני תולה את תיקי על הצד ומתקדמת לעבר הכניסה אך אני מרגישה יד עוצרת אותי מלהמשיך ללכת, ומסובבת אותי כך שאני יוכל לראות את האיש
"סוף כל סוף אני פוגש אותך, היה לי קשה כל כך כל החודש הזה. בלי לראות את העיניים היפות האלה" אמר איתן תוך כדי שהוא ליטף את פניי
"אי… איתן, די, מספיק. זה לא יכול להימשך ככה עוד. אני חייבת להגיד לך את האמת גם היא תהיה קשה עבורך" אמרתי לו, מנסה להשתלט על הזרמים שהידיים שלו העבירו בגופי
"אני לא אוהבת אותך, אני מצטערת שאתה צריך לשמוע ככה אבל אני מבקשת שתפסיק להתנהג אליי ככה. אין בינינו שום יחסים גלויים או סודיים חוץ משאני המנהלת ואתה הבוס הכלכלי של הפרויקט. אני יודעת, ניפגש המון אבל אתה תצטרך להתגבר על זה ולצאת עם בנות אחרות ולא להיתקע עליי" הסברתי לו בצורה הכי רגועה והכי מובנת שלי. שסיימתי לדבר הרמתי את עיניו לגובה עיניו והם שידרו לי סערת רגשות של כעס, עצב ואהבה
"אני מבין, את קראת את הפתק שהבאתי לך יחד עם הפרחים?" שאל בשקט. הנהנתי לו והוא הוציא מכיסו האחורי של מכנסיו שקית
"אל תפתחי עד שתגיעי לביתך. זה ממני ומנוי-יורק" אמר והלך מהמקום. משאיר אותי עם השקית ביד ומבולבלת לחלוטין
כשנכנסתי למשרד שלי, נדב התיישב באחד הכיסאות שמולי והתעסק עם העט, הוא לא ראה אותי נכנסת אלא הסתובב רק כאשר שמע כחכוח קל שבקע מגרוני
"בוקר טוב" אמר בחיוך קל ואני הסתכלתי עליו והרמתי את גבותיי בשאלה. הוא הביט בי ולאחר מכן בשקית שהחזקתי
"מה זה?" שאל והצביע על השקית
"כלום" השבתי לו והכנסתי את השקית לתוך תיקי, מכבדת את בקשתו של איתן ואני יפתח את זה בסוף היום.
"יש סיבה מיוחדת למה אתה כאן?" שאלתי אותו מתוך סקרנות והוא הניח את העט בשקט על השולחן וסגר את דלת המשרד
"זה קשור לחבר שלך" אמר בשקט לאחר שחזר לשבת על הכיסא
"מה?, איזה חבר?" שאלתי אותו מבולבלת
"איתן" אמר
"מה הוא עשה?" שאלתי בבלבול. הוא הוציא את הטלפון הנייד שלו ולחץ על כמה מקשים עד שהגיע למקום בו הוא חיפש. הוא סובב את הטלפון לכיווני כך שיכולתי לראות על מה הוא מדבר, אך מולי הופיע אתר ויקפדיה ובראשו היה כתוב הכותרת איתן ביטון
"אני לא מבינה, למה נכנסת לאתר הזה?" שאלתי אותו לאחר שהסטתי את מבטי מהטלפון על נדב
"קחי, תקראי" אמר והושיט לי את הטלפון שלו. הבטתי בו לפני שהתחלתי לקרוא והוא הנהן לי להתחיל. התחלתי לקרוא ויקפדיה על איתן. שנגמר העמוד הבטתי בנדב בעיניים דומעות
"אני מצטער. אתמול אני ומיכל דיברנו עליו והיא אמרה שאנחנו לא יודעים עליו כלום אז חיפשנו ויקפדיה וזה מה שמצאנו. אנחנו התלבטנו עם לספר לך או לא ומיכל אמרה שכדי שכן, כי אם לא נספר לך אנחנו נפסיק להיות חברים וגם הפגיעה תהיה קשה מדי" הסביר לי ואני הנהנתי אליו עם דמעות בעיניים. ביקשתי מנדב לצאת מחדרי בנימוס ולהשאיר אותי לבד. ברגע שהוא יצא מהחדר לקחתי את השקית מהתיק. פתחתי את השקית בפראות ונגלה לעיני קופסא עם סרט ורוד עוטף את זה. פתחתי את הקופסא ובתוכה היה צמיד זהב אמיתי עם יהלומים. לקחתי את הכל וירדתי לקומה שישית. כולם מביטים עליי כמו אל משוגעת. שאלתי את המזכירה שלו אם הוא נמצא בחדרו והיא הנהנה אלי לחיוב. אמרתי לה שהיא תגיד לכל מי שרוצה פגישה שהוא עסוק בשעה הקרובה והיא כתבה את זה בתוך המחשב שלה. הנהנתי אלייה שבעת רצון והגעתי לחדר שלו. מצמידה את אוזניי אל הדלת, מנסה לשמוע את קולו אך שום קול לא נשמע. נשמתי נשימה עמוקה לפני שנכנסתי לחדר ונגעתי בידית של הדלת.
"איך אתה לא מתבייש?" צעקתי עליו שכבר הייתי בתוך החדר והוא מסתכל עליי המום. לא מבין מאיפה נחתתי עליו כך
"את יכולה להסביר לי מה עשיתי עכשיו?" שאל בשקט בניגוד למה שאני מרגישה כעת. נבגדת ומטומטמת
"פתחתי את המשרד שלי היום בבוקר וגיליתי את הידיד שלי יושב ומחכה לי, הוא סיפר שהוא וחברה שלי דיברו עלייך ורצו לחפש עלייך טיפת מידע אבל התברר כמידע חשוב ביותר, שאתה לא סיפרת" אמרתי ברוגז, מספרת לו את הסיפור ולבסוף מצביעה עם אצבעותיי עליו על החזה המוצק שלו. הוא פתאום קלט על מה אני מדברת והיסס לפני שאמר משהו
"זה לא מה……"
"אל תעז להגיד את זה אפילו. כי אין לך מושג מה אני חושבת כרגע" קטעתי את דיבורו בכעס שהיה הגון ונכון
"אני יודע שאת כועסת, אבל אני צריך ממך שתתני לי זמן" אמר בשקט והתקדם לעברי, מלטף את לחיי האדומות מכעס. הבטתי בעיניו שהם כבר לא תכלת כים אלא כחולות, קדורות כמו השמיים בשעות הגשם
"אתה לא ביקשת את זה עכשיו" אמרתי לו את זה כלא מאמינה והוא נאנח והתיישב בחזרה על כיסאו. במרחק כמה מטרים ממני שבנינו מפריד שולחן מעץ עם מיליון ואחד דפי עבודה שלו
"אני לא חושבת שהבנת שאתה נשוי. כל הפרלטוטים שלך, כל הקרבה שלנו. חשבתי שאני הוזה את החום שקירבנו את הידיים שלנו אחד לשני" אמרתי והסתובבתי בחדר. מתבוננת בכל פיסה שלו ועל הכיסאות במיוחד, על אלה שישבתי מולו כמה וכמה פגישות ובמיוחד הפגישה האחרונה, שחקוקה במוחי לתמיד
"תבטיחי לי שתתני לי זמן, אין לי עוד מה להגיד ואני לא צריך לשמוע את כל מה שאת מטיחה בי כי זה מגיע לי. אני רק רוצה לשמוע מהפה היפה שלך את ההבטחה הזאת. בבקשה" אמר מתחנן למילים שאני לא יכולה להגיד עוד. אני באמת יכולה לסמוך עליו עכשיו?
"אתה איבדת אותי, ברגע שהבנתי מי אתה באמת" אמרתי לו בשקט ולא יכולתי להביט בעיניו עוד. הסתובבתי לדלת אך לפני שהלכתי הסתכלתי על השקית שבידי והסתובבתי אליו
"קח, זה שלך. אני לא מאמינה שהבאת את זה אליי במקום לאשתך" אמרתי בזלזול והעפתי על השולחן את השקית ויצאתי מהחדר בטריקת דלת שעל עיניי כבר זולגות דמעות שמרטיבות לי את הלחי.
שנכנסתי לבית זרקתי את התיק ליד הדלת והדבר היחידי שרציתי לעשות זה לשכב במיטה ולבהות בתקרה הלבנה במשך כל החיים בערך אבל צלצול הפעמון של הדלת הפריע לי לתוכניות ונאנחתי בתסכול בזמן שאני פותחת את הדלת ומגלה להפתעתי אישה עם שמלה פרחונית ונעלי עקב ורודות גבוהות ועל פנייה התנוסס חיוך מאוזן. הבטתי בה בבלבול מוחלט, היא נכנסה לבית ואני סגרתי את הדלת אחריה ונכנסתי גם
"סליחה על השאלה, אבל מי את?" שאלתי אותו בנימוס לאחר ששתינו התיישבנו על הספות. אחת מול הפנים של השנייה
"כן, שכחתי להציג את עצמי. אני יולי מזרחי. אשתו של איתן" אמרה ואני מביטה בה מופתעת והיא רק מחייכת בנחמדות