המאמין- פרק חמישי

אני ממש שמחה שהסיפור שלי ממשיך לפרק ועוד פרק אבל אני מבואסת שאין תגובות
אתם לא מבינים כמה זה חשוב לקורא התגובות…. זה נותן לו תמריץ להמשיך הלאה. אם אתם רוצים את הסיפור הזה זה הפרק שבו אני רוצה את המספר תגובות שלכם… אחרת אני כבר לא יעלה אותם ואני אבין שלא בא לכם לקרוא אותו.
אל תגרמו לכך ותהנו מהפרק

הסמקתי במבוכה, לא חשבתי שכך אני אגמור את היום. בתחילה עם איתן ואחר כך עם אשתו
"מה את עושה כאן?, ואיך לעזאזל את מכירה אותי?" שאלתי אותה בכעס והיא רק הניחה את תיקה שהיה על ברכיה על הספה והתקרבה אליי עוד יותר
"את חושבת שאיתן לא סיפר לי עלייך, הוא מספר לי הכל בדיוק כמו שאני מספרת לו. אני יודעת עלייך כמעט הכל" אמרה בחיוך ואני התפתלתי באי נוחות על הספה. היא יודעת עליי הכל, מה חשבתי לעצמי שנכנסתי לזה. אני מרגישה עכשיו אפילו יותר מטומטמת ממה שהרגשתי קודם לכן
"אהה. ומה בדיוק את יודעת?" שאלתי אותה והשפלתי את מבטי לרצפה
"את היום בבוקר שמעת על החדשות המסעירות על הקשר בינינו והתרגזת, אבל את יודעת מה?, אני הייתי מתנהגת בדיוק כמוך." אמרה בשקט ורק לשמוע את הקול שלה הרגיז אותי
"הוא גם אמר לי ביום הראשון שנפגשתם שאת משגעת אות, הוא בחיים לא התנהג ככה לבחורה" אמרה לי וראו בעיניה שהיא כועסת עליי
"איך הוא התנהג?" שאלתי, לא חושבת שזאת השאלה שרציתי להוציא מהפה אך הפה והראש לא עובדים ביחד
"את יודעת איך, כזה נמרץ להשיג אותך. אפילו בתקופה שאנחנו הכרנו הוא לא היה כזה. רק איתך. ובדיוק בשביל זה באתי לפה" אמרה והוציאה משהו מהתיק, שמיד לאחר מכן התברר כליפגלוס בצבע אדום חזק וברור. היא התחילה למרוח אותו על שפתייה הדקות. היא ראתה אותי מזווית עינייה מתבוננת בה מורחת וחיוכה הופיעה ואני הסטתי את עיני ממנה
"למה באת לפה?" שאלתי אותה לאחר שסיימה למרוח והכניסה את הליפגלוס לתוך תיקה האפור
"את צריכה ללכת מהחיים שלו. את סך הכל בובת משחק בשבילו לשחק כי אני לא הייתי בבית כמה ימים, אז היה לו משעמם" הסבירה לי ואני בלעתי את רוקי בכבדות, לא יודעת מה לענות לה
"אני לא יודעת מה להגיד לך" אמרתי בכנות, היא הביטה על הטלפון שלה שזמזם על הספה, לא ראיתי מי היה האיש קשר והנהנתי אלייה בהבנה
היא ענתה לצלצול הטלפון שלה וחייכה אליי תוך כדי
"כן מאמי…. איפה אני?….. אני עוד מעט באה הביתה…… כן, חכה לי…… ביי מאמי, אוהבת אותך" שמעתי רק חצי שיחה והיא ניתקה את השיחה
"זה היה איתן" ענתה לשאלה ששאלתי בליבי. היא יודעת איפה ללחוץ כדי שיכאב לי. היא יודעת מה הנקודות שלי, היא יודעת שזה איתן. היא מחטטת בתיק כמה רגעים ולבסוף מוציאה כרטיס טיסה לחו"ל. אני מסתכלת עלייה בבלבול רב ונחנקת לכמה רגעים שאני מבינה את פשר הדבר. היא רוצה שאטוס לחו"ל בשביל שאני ואיתן לא נתראה יותר. היא ממש חיה בסרט אם היא חושבת שאני אתן לה לעשות זאת.
"את בטח מבינה למה אני מחזיקה את כריס הטיסה הזה. אבל אני יהיה יותר ברורה, בשבילך." אמרה בנחמדות, בדיוק ההפך ממה שאני מרגישה ובטח ממה שהיא מרגישה עכשיו. מזויפת
"אני חושבת שאני מבינה. אין צורך בהסברים נוספים. אבל בואי אני אגיד לך משהו קטן" אמרתי לה בטון מאיים ונעמדתי, נהיית יותר גבוהה ממנה ומביטה בה בעיני שנאה וגועל
"כל מה שאת מנסה להשיג כאן, בזה שאת מרחיקה אותי מאיתן לא יעבוד לך. כי זה לא יקרה לעולם. אם את חושבת שכן אז צר לי להגיד לך אבל את טיפה מהרגע שנכנסת לבית שלי" אמרתי לה בזלזול והיא קמה אחרי מביה בי בעיניים שלה ואני רואה שהיא מתלבטת איך לקבל את דבריי
"אני לא הבהרתי את דברי טוב, אם את לא תעשי את זה אני אדאג אישית שאת לא תהיי פה. ואני מקיימת את ההבטחות שלי" אמרה לי בקול מאיים ודחפה ליידי את הכרטיס ויצאה מהבית לבד. שהדלת נטרקת אחריה הבית רעד ונשמע הקול החזק בכל הבית. לקחתי את הכרטיסים מידי וזרקתי אותם לעבר השולחן במטבח, לא רוצה לראות אותם יותר לעולם.
קרני השמש החמות מאירות את חדרי ואני שמה את כף ידי על עיני שמסרבות להיפתח. אני מסיטה את מבטי על השעון שמראה שהשעה שבע וחצי בבוקר. נאנחתי בתסכול וקמתי מהמיטה, מושכת את השמיכה הצידה מגופי מלא הזיעה מהלילה.
כשאני נמצאת במקלחת, אני מתבוננת במראה בעצבים ממה שאני רואה ושוטפת את פניי עם המים מהברז. היא הלבישה את הבגדים של העבודה וירדה לקומה למטה, ביתה היה ריק מאדם חוץ ממנה וטוב שכך, אין לה כוח להטפות מוסר של חברתה. היא חצתה את הסלון והגיעה הישר למטבח רחב הידיים בביתה. היא הכינה לעצמה כוס קפה וחיכתה שזה יתקרר אך בו זמנית עיניה צדו אחר הכרטיסים שאתמול קיבלה מאשתו של איתן, זרוקים על פני השולחן בצד ומקומטים להפליא. בידיים רועדות היא לקחה את הכרטיס וחיפשה אחר התאריך של הטיסה ועל כל שאר הפרטים. לגמתי מעט מהקפה והשלכתי את הכרטיסים בחזרה למקום בו היו. לא רוצה להתעסק בהם, ולא בו. הוא כבר לא חלק מחיי יותר.
כשהגעתי לעבודה הבוס שלי חיכה לי ברגע שדלתות המעלית נפתחו, קיללתי חרישית וחייכתי אליו חיוך מזויף
"אני רוצה אותך לפגישה איתי עוד חצי שעה. ואין איחורים נוספים" פתחתי את פי כדי להגיד לו משהו אך סתמתי את פי בשתיקה והנהנתי אליו לחיוב, צופה בבוס שלי מתקדם לעברו חדרו, שהיה הרחוק ביותר מהמעליות. כשנכנסתי לחדרי נשמתי עמוקות וישבתי על הכיסא והנחתי את ידיי על הידיות של הכיסא, מתבוננת בחדר הקטן שלי שקיבלתי לפני שלוש שנים שהתקבלתי לעבודה הזאת. בהתחלה, לא היה לי אף אחד פה, הרגשתי לבד, בודדה. הבוס שלי שהיה חבר קרוב מאוד של אבא שלי, הוא היה מעודד אותי שקשה. עד שהחבר הכי טוב שלי התבל גם כן לעבודה פה ואז כבר הרגשתי אחרת לגמרי.
"טל, הבוס אמר שהוא קרא לך לפגישה לפני 10 דקות ולא באת. הוא חשב שקרה לך משהו אז הוא שלח אותי אלייך. הכל בסדר?" שאל נדב לאחר שהפריע לי למחשבות
"מה?, כן… כן, אני בסדר גמור. אני כבר באה אליו" גמגמתי אליו והוא יצא מחדרי.
שיצאתי מחדרי נתקלתי באיש אחד שהפיל אותי על הרצפה. שנשמע רעש מהחבטה של המכה הוא מיד הסתובב והושיט את ידו כדי לעזור לי לקום מהרצפה הקרה, התחת שלי כאב מהמכה הקשה והוא חייך אלי בהתנצלות וכך גם אני. עיניו היו חומות וכך גם שערו, שריריו היו בדיוק כמו של איתן והיה נראה שהוא הולך הרבה לחדר הכושר
"את תבהי בי עוד הרבה?" שאל בגיחוך ואני מיד הסמקתי כמו עגבנייה
"יפה לך ככה, אדום" הוא אמר והפעם גם הוסיף לזה הומור
"אני מקווה שניפגש עוד הרבה, אבל לא בנסיבות האלו כמובן" לחש לאוזני והלך מהמקום. נשארתי המומה במקומי כמה שניות אך מיד התעשתתי שהבנתי שאני צריכה ללכת למשרדו של הבוס
דפקתי דפיקה קלה על הדלת ונשמע קולו של הבוס שלי מהצד השני שאומר לי להיכנס
"קראת לי." הודעתי לו שנכנסתי לתוך החדר, סקרתי את החדר מבפנים, הוא היה גדול יותר מכל החדרים האחרים ועל הקירות הלבנים תלויים תמונות של משפחתו, לפעמים בעבודה הוא היה מביא את ביתו הקטנה וביקש ממני לשמור עלייה לעיתים רחוקות שהוא היה עסוק
"כן. קראתי לך לפה לגבי העבודה שלך" אמר והפסיק להתעסק עם כל מה שהתעסק לפני כן. שהוא אמר את זה חשבתי על איתן, על כל מה שקרה
"מה קרה?, עשיתי משהו לא טוב?, אתה הולך להעיף אותי?" שאלתי אותו בלחץ כי אם אני מאבדת את העבודה שלי אין לי עוד אחת כזאת
"לא קרה כלום, תירגעי. אני לא יודע מה קרה בינך לבין איתן אבל אם לא תתחילו להזיז דברים הפרויקט ייסגר" אמר בצער והביט לתוך עיניי. השפלתי את ראשי, לא ידעתי מה לענות לו, אסור לו לדעת שהתאהבתי בו, זה יהרוס את הכל ויעיפו אותי ואותו. אני יצטרך להתאפס על עצמי לפני שאני יגרום להשלכות לא רצויות
"אני מבינה, אל תדאג. היה לי משבר קטן והוא חלף" שיקרתי לו והוא הנהן אליי בחיוך ויצאתי מחדרו נושמת אוויר שלפני רגע לא היה
"אז מה הוא אמר לך?" שמעתי קול מוכר. איתן.
"מה זה עניינך?, לך לאשתך ותעזוב אותי בשקט" התגריתי בו והוא נאנח. אני תוהה לעצמי מתי אפסיק כבר לראות אותו אך יודעת שהתשובה כבר ברורה מאליו. לעולם לא.
"את עוד בזה?" שאל בשקט והביט לצדדים. הוא לקח את ידי בגסות והוביל את שנינו למעלית, הנחתי כבר שאנחנו הולכים לדבר בחדר שלו. שדלתות המעלית נסגרו הוא דחף את גבי לקיר של המעלית והסניף את צווארי, עצמתי את עיניי בעונג אבל זה לא נמשך הרבה זמן כי הגענו לקומה שלו. הוא היה נראה כאילו הרגע יצא ממקלחת טובה. שערו היה רטוב ומסודר וחליפתו ישבה עליו בול כמו שצריך. הוא בירך לשלום את מזכירתו שאני כבר פגשתי אותה בפעם האחרונה שהייתי בקומה הזאת. לפני חודש.
"את חייבת להפסיק עם זה, את גורמת לנזקים" אמר שסגר אחרינו את דלת משרדו והתיישב על כיסאו
"להפסיק עם מה?, אני באתי לכאן כדי לדבר איתך בקשר לעבודה. לא בשום הקשר אחר" אמרתי לו בחדות ובטוחה בעצמי. הוא הביט בי כמה דקות ואז הפנה את עיניו לעבר מסך המחשב, הוא מקליד במקלדת במהירות שלא הצלחתי לפענח מה כתב ואז סובב את המחשב, מראה לי את הכותרת של מסמך וורד שפתח. הבטתי בו ואחרי זה שוב פעם במסך
"זה אמיתי?" שאלתי אותו כלא מאמינה
"כן. שאת היית בעניין של לברוח ממני אני הייתי בפגישת מועצה והצעתי לבוס שלי את הרעיון שלך. הוא אמר שלא שמע מעולם עוד רעיון כזה וקיבל את הרעיון בשמחה" הסביר לי ואני חייכתי בהסמקה. מבינה שהעבודה הזאת זה בול בשבילי, ואין שום מצב בעולם שאני הורסת אותה. במיוחד אם הבוס של הבוס שלי מעוניין כל כך ברעיונות שלי
"אז אחרי שהם קיבלו את הרעיון המרכזי, לאן ממשיכים?" שאלתי אותו והוא החזיר את המחשב למקומו
"אנחנו עכשיו עוד בהתחלה של העניין, את הרעיון המרכזי יש לנו. עכשיו צריך לממש אותו, יש לך רעיונות?" שאל אותי והוציא דף ועט מהמגירה שלידו כדי לכתוב את הרעיונות שלי
"אממממ…. בוא נחשוב. אפשר לבנות בית גדול של יותר ממשפחה אחת ולהפריד אותו באמצע ונחבר אותו דרך החלונות" הצעתי לו והוא כתב במרץ, מנסה להספיק לכתוב בקצב שלי
"או, שאפשר לעשות בית כפרי, אבל שרק מבחוץ יהיה כך" הצעתי לו עוד רעיונות. כך היינו שעה, אני הצעתי והוא כתב על הדף.
לבסוף הדף הלבן שהיה בתחילה נהפך להיות דף עם שורות שמלאו אותו עם עט בצבע שחור
"עבודה מעולה. אני יציע להם את הרעיונות. ההמשך הוא כזה. שני הרעיונות שהם הכי אוהבות זה יהיה הפרויקט שלנו, אך אם, הם לא יאהבו את הרעיונות נשב כך, כמו היום ונציע חדש. מובן?" אמר בקול קשוח והנהנתי בחיוב עם ראשי
"סיימנו כאן. אני הולכת" אמרתי לו וקמתי מכיסאי, תולה את תיקי על צד גופי ומסתובבת לכיוון הדלת אך יד חמה עוטפת אותי ואני מסתובבת בלית ברירה ופוגשת בפניו של איתן
"תקשיבי, אני יודע למה אתה מתחמקת ממני. אבל בבקשה האמיני בי עוד קצת וכל זה נגמר. נוכל להיות יחד. כי אני יודע שאת אוהבת אותי" אמר בקול רך וליטף את לחיי. עוצמת את עיניי ומדמיינת אותנו ביחד.
"מאיפה אתה מביא את זה שאני אוהבת אותך?" שאלתי בכעס והוא התרחק ממני
"זה נראה ככה מאז שפגשתי אותך במעלית" אמר ברוך והפעם התקרב אליי בשנית. הזזתי אותו ממני והבטתי עליו כלא מאמינה
"אני לא יכולה לתת לך את הזמן הזה. אשתך באה אליי הביתה" סיפרתי לו על אתמול
"מה היא אמרה לך כבר?" שאל אותי בכעס והוא איגרף את ידיו לקפוצות והידק את לסתו. כאילו הוא מתכונן למלחמה
"עלייך, אני מבינה עכשיו שזה דווקא די טוב שהיא באה אלי" אמרתי לו
"לא. זה ממש לא טוב. מה היא אמרה לך עליי?" שאל שוב אך הפעם בקול יותר חזק
"מה זה משנה?, אני במילא עוזבת" צעקתי עליו והוא השתתק לפתע וכך גם אני. מביטה בו כדי לראות את תגובתו.
"את מה?" שאל בשקט לאחר שעמד קרוב אליי. כך שיכולתי לשמוע את הלב שלו. בלעתי את רוקי בכבדות, מחפשת אחר מילים שאני יוכל להסביר לו את מה שפלטתי מפי עכשיו.
"אני עוזבת. קיבלתי כרטיסים לחו"ל. ואני החלטתי שאני טסה כדי לנקות את הראש ממה שקורה בינינו" אמרתי לו בשקט דואגת להביט בעיניו ולא על שום דבר אחר. הוא הסניף את צווארי בדיוק כמו שעשה במעלית אך הפעם הבנתי שזאת הפעם האחרונה
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה לעשות כרגע?" שאל ואני יודעת שהוא קיווה שאתחרט אך לא יכולתי להתחרט. החלטתי את ההחלטה הזאת כל כך הרבה זמן ואני חששתי להגיד לו אותה.
הנהנתי אליו לכן והוא נישק את מצחי ופתח את דלת חדרו. מסמן לי לצאת
"אני יודעת שאחזור אתה לא תחכה לי לעולם. אבל אני עושה את זה בשביל שינינו" אמרתי לו לפני שיצאתי מהדלת והוא טרק אותה אחרי. מזכיר לי כמה פעמים הוא טרק את הדלת הזאת אך שאני הייתי בפנים. דמעות קטנות יצאו מן עניי ואני הבנתי שזה באמת הסוף.
הסוף של שנינו.