המאמין- סיפור חדש

אוקיי אז גבירותיי ורבותיי קבלו את הפרק הראשון של הסיפור החדש המאמין!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

השגרה שלי היא עוד אחת מאלף שגרות של הרבה אנשים שקמים בשש בבוקר בשביל להספיק להיות מוכנים בשבע לעבודה. כך שגרת היום שלי מתחילה, בכוס קפה חם שאותו אני לוגמת בעדינות שאחר כך אני אוכל לדבר עם לוקחות ולא להתלונן לבוס שלי שכואב לי הפה. נשפתי קצת על הכוס מחכה שהקפה שלי יתקרר ובינתיים בחנתי את הקירות שעליהם יש תמונות של אומן אחד שאני הכי אוהבת בעולם, וזה ידיד שלי. כולנו ידענו שיש לי כישרון בידיים מאז שהכרתי אותו עוד מימי בית הספר אך בהתחלה הוא טען שזה שטויות והוא סתם מצייר דברים פשוטים שילד בן חמש יכול לעשות אבל אחר כך הוא לקח את עצמו בידיים, ובגיל שש עשרה הוא ביקש למתנת יום ההולדת שלו ערכת ציור, וכך התחילה דרכו. אנחנו חברים טובים מאוד מאז התיכון, הוא מתקשר אליי כל יום לשאול לשלומי וכל יום אני עונה לו את אותה התשובה.
"אני בסדר גמור, עוד יום מעייף בעבודה" והוא צוחק מהצד השני של הטלפון שכך גם עובר רובו של יום אצלו ואנחנו מנתקים את השיחה. בשבוע שעבר הוא עשה תערוכה של הציורים שלו והוא ביקש, מה זה ביקש. דרש ממני לקחת כמה ציורים שלו לאות הוכרה שאני זאת שגיליתי את הכישרון שלו. נאנחתי בידיעה שאין מצב שאני יוכל לשנות את דעתו בנושא כי הוא ידע להיות נחוש בדעתו אז הנהנתי אליו לתודה בלי מילים ולקחתי אותם איתי הביתה, ועד היום אני לא מתחרטת על שלקחתי אותם כי הם מאוד מתאימים לביתי.
קירבתי את הכוס אל פי והתחלתי לשתות את הקפה שכבר נהיה קר מרוב המחשבות המרובות שלי. לאחר כשעה שהתארגנתי עוד קצת ושמתי על עצמי איפור הרגשתי שאני מוכנה להתחיל את יומי הקבוע. לקחתי את תיק העבודה שלי והשחלתי אותו על ידי האחת וביד השנייה החזקתי את מפתחות האוטו שלי. יצאתי מביתי, סגרתי אחרי את הדלת ונעלתי אותה. הולכת בשביל שמפריד בין ביתי לבין המכונית שלי שחונה על הכביש. נכנסת על המכונית ומניחה את תיקי ליד המושב שלי ושמה את הטלפון שלי על המתקן. פותחת את המכונית לאחר הקלדת קוד קצרה ומתחילה להתניע. שאני כבר מוצאת את עצמי באמצע דרכי לעבודה, הטלפון של מצלצל ועל הצג כתוב את האיש קשר אימא. נאנחתי שאני כבר יודעת איזה שיחה הולכת להיות לי, אנחנו 3 אחים במשפחה ואני הבת הכי קטנה ומעליי יש את אחי דני שהוא נשוי לאישה מדהימה שקוראים לה אלין ולהם יש ילד קטן בשם בן ואחי היות גדול שהוא נשוי גם לאישה לא פחות מדהימה מלאחי שקוראים לה רינת ולהם יש כבר 3 ילדים. שהיינו בתיכון האחים שלי היו הולכים אחרי לכל מקום והורגים כל בן שהיה מאז להתקרב אליי אולי הם עכשיו לא ככה אבל הם בהחלט עושים שיחה רצינית עם הבן שאני מביאה הביתה, בטענה שאני לא אפגע.
"היי בת שלי" שמעתי את קולה של אימה המאושר
"היי, רצית משהו?" שאלתי אותה תוך כדי שיחה אני שומעת קולות מעורפלים כאלה, מנסה לשמוע יותר את הקולות בתקווה שאצליח לגלות למי הם שייכים
"כן, היום בערב אנחנו מארחים את השכנים החדשים שלנו, ואני ואבא רצינו להביא אותכם לראות אותם" אמרה בקול גבוה, מנסה לגבור על הקולות החזקים
"יש לי ברירה אחרת" נכנעתי לה ושמעתי את אימי מאושרת, היא נתנה לי את השעה שצריכים לבוא ואיחלה לי יום ונעים וניתקה את השיחה.
החנתי את מכוניתי בחניון של משרד העבודה שלי וסגרתי אחרי את הדלת, מתקדמת לעבר המעליות שעולות מהחניון על הקומות של המשרדים. כשנכנסתי הייתי לבד, כל המעלית רק לעצמי. לחצתי על קומה 8 ויצאנו לדרך. המעלית עברה רק תחנה אחת, את הקומה השישית. כשהמעלית נעצרה על הקומה הזאת ראיתי גבר אחד שלבש חלפיה מחויטת ושערו היה שחור עם בלורית קטנה שמבצבצת לה. הוא היה נראה טוב ואין לי התנגדות אבל משהו בהתנהגות שלו היה נראה לי שוויצרי. הוא דיבר עם מישהו בטלפון וכשהוא ראה אותי גם הוא ממלמל לעברו משפט שאותו לא שמעתי ומיד לאחר מכן ניתק. הוא נכנס לתוך המעלית וישר שהמעלית נסגרה הוא הושיט את ידו ואמר
"שלום, אני איתן. ומה שם העלמה?" הוא פירלטט, הוא בפירוש עשה זאת
"העלמה שלא מעוניינת לדבר איתך" עקצתי אותו, אך אני בלי מזל. היה רעידה קטנה ואז המעלית הפסיקה לעבוד. הסתובבתי במעלית הקטנה שאיתן, מי שהרגע הכרתי רק חיוך חושף שיניים
"תירגעי, יש כפתור של אזעקה" אמר ברגוע ובאדישות כלפי העניין ולחץ על כפתור האזעקה. מיד לאחר כמה שניות המעלית חזרה לעבוד ואני נשמתי עמוקות. שהיא הגיעה לקומה שלי חציתי את המעלית ויצאתי ממנה בלי לומר דבר והמעלית נסגרה מאחורי באחת, חייכתי חיוך על כך שלא עצר אותי לעוד פלירטוט נוסף. עברתי את המזכירה של הקומה ובירכתי אותה בברכת בוקר טוב ולאחר מכן פניתי אל משרדי שהיה ליד משרדו של החבר הכי טוב שלי בעבודה. פתחתי את הדלת שלו וראיתי אותו מקליד במרץ על המקלדת ואפילו לא הרים את מבטו לעברי.
"בוקר טוב גם לך" אמרתי לו בהפתעה מוחלטת כי כשהוא שמע את קולי הוא קפץ במעט ורק אז הוא הרים את מבטו ופני פגשו את פניו
"בוקר טוב, סליחה. הייתי כל כך שקוע בלכתוב את הדוחות האלה עד שלא שמתי לב שאת פה" אמר תוך כדי שהוא קם מהכיסא והולך לעברי. פותח את זרעותיו מחכה שאני יכנס לתוכם.
"סליחה שאני מפריע לרגע האיחוד בין העובדים, אבל לנדב יש עבודה ולך גברתי הצעירה יש גם עבודה. בואי איתי ואספר לך" קטע הבוס את חיבוקנו. נדב השפיל את ראשו ובלי ששמתי לב הוא כבר ישב על כיסאו וממשיך את עבודתו שאני הפרעתי לו קודם לכן. הבוס הנהן אליו בהבעת רצון שמחה וסימן לי ללכת אחריו. כשסגרנו את הדלת הוא פתח את דבריו במחמאות אין ספור על עבודתי המסורה
"יש לי פרויקט חדש, שחשבתי עליו ואין יותר מתאימה ממך להיות מ שעובדת עליו, כלומר המנהלת" הבוס אמר לאחר שנכנסו לתוך משרדו והוא התרווח על כיסאו השחור בעל הגלגלים. ישבתי על הכיסא שמולו ושיחקתי עם אצבעותיי מתחת לשולחן, מנסה לעכל את הבשורות שהבוס שלי הטיח בפניו.
"אני לא יודעת מה להגיד" גמגמתי אליו
"תגידי כן, כי אני לא יציע את זה לאף אחד אחר מלבדך" אמר בהבעה מוחלטת ורצינית כך שכמובן שלא יכולתי להגיד לו לא
"אני מסכימה לקבל את התפקיד החדש שהצבת לי" אמרתי לו בהבעת פנים שמחה והוא גם כן חייך לעברי. הוא חיפש בעיניו משהו ולאחר מכן הושיט לעברי כמה דפים
"זה הפרטים היותר מפרוטים על הפרויקט, תקראי אותם ובשעה שתיים בדיוק יש לך ולמי שממן לנו את הפרויקט פגישה חשובה" הסביר לי ומיד לאחר מכן שנינו קמנו מהכיסאות ולפני שפניתי ללכת הוא לחש לאוזני
"אני סומך עלייך שתעשי את התפקיד הכי טוב שאפשר, את העובדת המצטיינת." ויצאתי מחדרו מבולבלת אבל שמחה.
שישבתי על הכיסא קוראת דפים על הפרויקט החדש שקיבלתי כך שאני לא יעשה רושם ראשוני רע על פני הבוס החדש שלי. תוך כדי בהייה בשעון שעל הקיר שמולי הטלפון שלי רטט על השולחן והבהיל אותי מעט, על הצג היה כתוב את שמה של החברה הכי טובה שלי
"הלו" פתחתי את שיחה
"היי, שמעי, חשבתי קצת והחלטתי שאנחנו צריכות להשתחרר משגרת היום-יום שלנו, אז החלטתי שנלך שתינו למועדון. נשתכר קצת ואולי נכיר בנים חתיכים" אמרה ושמעתי את חיוכה הקורן מהצד השני
"יש לך פגישה עכשיו, ואני די בטוח שאת לא רוצה לאחר" הבוס שלי קרא לי מהדלת. אמרתי לחברתי שאני באה וניתקתי את השיחה. נושמת אוויר לפני שאני יורדת לקומה רביעית שלידי הבוס שלי רק שם עלי את ידו על הכתף ואומר בלי מילים שיהיה בסדר, אני רק מהנהנת אליו ויוצאת מתוך המעלית, לבד. המזכירה של אותה הקומה שואלת אותי לאן איך קוראים לי ואני עונה את שמי, היא ממנה מישהו להיות אחראי במקומה והולכת יחד איתי למשרד די רחוק מהשאר. שאני חולפת על שאר המשרדים, חלק מהדלתות פתוחות וחלקן לא. אני מנסה להציץ ולראות מה יש בתוך החדרים האלה ואני ממש לא מופתעת שהם דומים לשלנו.
היא דופקת בדלת ומהצד השני אני שומעת קול מעומעם שמורה לנו להיכנס ואני מוצאת יושב על הכיסא ומביט בפתח הדלת, כלומר בנו. את הבן אדם האחרון שאני רציתי לראות. מי שעליתי איתו במעלית.
איתן.