המאלך האבוד| פרק 35 – הגל האחרון.

במשך כול התקופה שבה הכרתי את לוסי למדתי אלפי מושגים ברפואה. עם הזמן התחלתי להבין מה בדיקות הדם שלה אומרות עוד לפני שהרופא דיבר איתנו. בזמן שהייתה בטיפולים או בבדיקות הייתי מבלה הרבה זמן בקפיטריה, או סתם שורץ בחדרי ההמתנה- שם הייתי שומע את המתמחים מדברים בניהם ומספרים אחד לשני על כול מיני מקרים מוזרים שפקדו את המיון באתו יום.
ד"ר אטקינסון עבר איתי ועם איזבל אלפי פעמים על שיטות הטיפול בלוקמיה עד שידעתי לדקלם מה הן ומה הסיבוכים שלהן מתוך שינה.
יום אחד, בזמן שעמדתי בתור לאוכל בקפיטריה והתלבטתי האם לקחת כריך חביתה או כריך טונה, שמעתי שני מתמחים צעירים מדברים בניהם. מישהו מהם פלט את המושג 'הגל האחרון' והשני בהה בו כמעט באימה, "זה באמת כמו שמספרים שזה?".
ניסיתי להקשיב לשיחתם ולהבין מה הוא אותו ה'גל האחרון', אך התור זז ואני פניתי לעבר הדילמה היומית שלי בבחירת הכריך.
עד שחזרתי לחדר של לוסי לגמרי שכחתי מהשיחה בין המתחמחים ומהמושג המוזר ששמעתי. אף פעם לא עלה בדעתי שאחווה את המושג הזה על בשרי, ואבין לגמרי למה הפנים של המתחמה ההוא היו כול כך מבועתים.

הניתוח של לוסי נמשך חמש שעות וארבעים וחמש דקות. בדיוק כשעמדתי להתייאש ולהתפוצץ על כולם מסביבי – הרופא יצא ואני זינקתי ממקומי ביחד עם מל ואיזבל.
" הניתוח הסתיים בהצלחה." ד"ר אלטמן, הרופא מלונדון שאבא שלי זימן, חייך לעברנו.
איזבל שוב פרצה בבכי. "לוסי בחדר ההתאוששות כרגע -"
אפילו לא סיימתי להקשיב לדבריו והתחלתי לרוץ לעבר חדרי הטיפול נמרץ, בהם שוכנים גם חדרי ההתאוששות לאחר הניתוח.
רוקסן בדיוק יצאה מחדרה של לוסי כשכמעט החלקתי מהריצה המהירה שלי, התנגשתי ברוקסן והיא פלטה קללה.
"דניאל!", היא הזעיפה את פניה בדיוק לשתי דקות ואז העלתה חיוך על פניה.
"אופס, סליחה רוקסן." חייכתי אליה בחזרה, מקווה שהיא לא תעכב אותי לשיחה.
"שמעת שהניתוח עבר בהצלחה?", היא שאלה ואני נאנחתי, מהנהן בראשי במהירות.
" הם הוציאו את כול הגידולים!", רוקסן אמרה בהתפעלות.
"מצטער רוקסן, אני פשוט חייב ל-"
"כן, כן." רוקסן הניפה את ידייה לאוויר. "כמובן, תיכנס. היא עדין ישנה", היא בקושי סיימה לומר את המשפט ואני כבר נכנסתי לחדר שמאחורי גבה.
לוסי שכבה על המיטה, שקועה בשינה עמוקה. עשרות צינורות היו מחוברים אליה, אחד יצא מוורידיה והשני מאפה הקטן. המוניטור שעקב אחרי קצב פעימות ליבה ציפצף באחידות. כמעט נשברתי כשראיתי אותה ככה.
במשך השעות האחרונות הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה מה יקרה אם לוסי תמות. הרגשתי את הכאב בכול עצב ועצב בגופי, המוח שלי יצר אלפי תסריטים בהם היא לא תשרוד את הניתוח ולא הצלחתי להתמודד עם זה.
תפסתי בידה, עוצם את עניי. היא כאן, היא שרדה את זה! זכיתי בה שוב ועכשיו, הייתי בטוח, יש לנו את כול הזמן שבעולם להיות ביחד.
הדלת של החדר נפתחה שוב לאחר כמה דקות ומל ואמא נכנסו לחדר בזהירות. איזבל מיהרה לתפוס בידה השניה של לוסי, עדין מיבבת קלות. מל נעמדה לידי, דמעות ירדו על לחייה ואני מהרתי לכרוך את זרועי סביבה. "היא בסדר", לחשתי לה והיא הנהנה ומיהרה למחות את דמעותיה.
ד"ר אלטמן וד"ר אטקינסון נכנסו בעקבותיהן, אטקינסון הביט במוניטור ומצחו התקמטה בדאגה.
משהו לא בסדר.
"מה קרה?", שאלתי מיד.
שני הורפאים נעצו בי עניים כאילו זו הפעם הראשונה שהם פוגשים בי.
אלטמן התקרב לאיזבל והניח יד על כתפה, "כמו שאמרתי לכם, הניתוח עבר בהצלחה והצלחנו להוציא את כול הגידולים הממאירים מקיבתה של לוסי." הוא אמר את זה עם חיוך, אך אני שמתי לב שמשהו אחר מדאיג אותו.
"אבל…?", ניסיתי לזרז אותם, מרגיש את העצבים מתחילים לזרום בגופי.
אטקינסון כחכח בגרונו וגרם לכולנו להביט בו. "האמת שאני…אני קצת מודאג", גבותיו התכווצו והוא העביר את מבטו בי כולנו; אפילו איזבל הפסיקה להתייפח.
"מהבדיקת הדם האחרונה של לוסי נראה שהלוקמיה מתפשטת…זה…הסרטן שלה מאוד אגרסיבי."
"מה…מה זה אומר?", איזבל משכה באפה ופעימות ליבי הגבירו את הקצב בבת אחת.
השתררה שתיקה קצרה בהם הרופאים החליפו מבטים, "זה אומר שהשעות הקרובות הן קריטיות." אמר לבסוף אלטמן.

" איך הניתוח עבר בהצלחה אם השעות הבאות הן קריטיות?!", הקול של פול היה גבוה יותר מהרגיל.
משכתי בכתפיי ושתקתי, הראש שלי שוב התחיל לכאוב.
"מה זה בעצם אומר? שהיא יכולה למות?", רובין ישב מולי.
מל התחילה לבכות ורובין הסמיק, "סליחה." הוא מלמל וקם ממקומו, מתחיל ללכת במעגלים.
הרגשתי כאילו אני לא חי בכלל. החברים דיברו והתווכחו בניהם, מל בכתה, רובין הלך מצד לצד ואני רק בהיתי בנקודה מרוחקת בקיר. השעות הבאות הן קריטיות… מה זה אומר בכלל? איך אפשר להגיד דבר נורא כזה לבני משפחה? זה גזר דין נוראי, לשבת ולחשוב שכול דקה הבן אדם האהוב שלך יכול למות.
אם לוסי תלך… אני רוצה ללכת איתה. החיים שלי נראו חסרי טעם ומשמעות בלי הנוכחות שלה. מי יעודד אותי? מי יגרום לי לצחוק כשאני בקרשים? מי יאהב אותי כמוה? מי יהיה החצי השני שלי…?
אני לא יודע איך זה קרה, איך לוסי הפכה למרכז חיי, אבל מה שבטוח הוא שאני לא אצליח בלעדיה. לא אחרי שהבנתי מה זה החיים לצידה.
"דן!", פול בעט לי ברגל, גורם לי לקפוץ במקומי.
"אה?", הגרון שלי היה יבש לגמרי.
"אדיסון." פול סינן מבעד לשינוי וכול שאר המבטים של חברי היו נעוצים בי. לגמרי שכחתי מקיומה של אדיסון, ולרגע לא הבנתי על מה פול מדבר.
הזזתי את ראשי לעבר המסדרון ושם ראיתי אותה. אדיסון, עומדת עם נעלי עקב, בג'ינס קרוע ומעיל אפור. שיערה הגי'נג'י היה מפוזר על כתפיה ועניה הכחולות ננעצו ישירות בעניי. שיט!
נראה כי אדיסון התעשטה ראשונה, "דניאל!" היא קראה ומיהרה לעברנו. אדין משך אותי על רגליי ותוך שתי שניות היא כבר נתלה על עורפי, מחבקת אותי חזק.
קפאתי במקומי, לא יודע מה לעשות. מאיפה אדיסון צצה? איך היא ידעה שאני בבית החולים? ומה לעזעזל היא חשבה לעצמה כשהיא באה לכאן?
הדחפתי אותה קלות ממני, לא מוכן שמל תראה אותי מתחבק עם בחורה אחרת חוץ מאחותה.
"אדיסון…", מלמלתי והיא נעצה בי מבט חד, ענייה נצצו מדמעות.
פול כחכח בגרונו ומלמל משהו על קפיטריה וכול חבריי קמו בבת אחת, טפחו על כתפי ונעלמו בהמשך המסדרון בשקט מוחלט. אני נשארתי לבד מול אדיסון, מבולבל לגמרי. הייתי צריך להתקשר אליה במשך החודש האחרון, להסביר לה הכול ולא להשאיר אותה תלויה באוויר. אך לא עשיתי את זה, במקום זאת התנהגתי כמו אגואיסט מין השורה וסיננתי אותה, מקווה שהיא תבין את הרמז לבד.
החוותי לעבר הכיסאות ואדיסון הנהנה נמרצות והתיישבה, מוחה דמעות מעניה.
"א…אנחנו….אפשר לדבר?", קולה רעד כשהיא גמגמה ואני לקחתי נשימה עמוקה.
"אני מצטער", פלטתי. רציתי להגיד לה שאני מצטער על הכול ובעיקר על כך שהיא הייתה פתח המילוט שלי כשלוסי לא רצתה אותי.
אדיסון רק משכה בכתפיה וחייכה חיוך קטן, "אני לגמרי מבינה." היא עצרה לכמה דקות שנמשכו כמו נצח, בלעה את רוקה והמשיכה : " ידעתי מההתחלה. הרגשתי… פשוט…היית צריך להגיד לי."
"אני מצטער." אמרתי שוב, לא הצלחתי למצוא מילים אחרות, לא ידעתי מה אומרים במצב כזה.
"חיפשתי אותך בבית" אדיסון נאנחה, אוספת קצוות שיער ג'ינג'יות מאחורי אוזנה. "אני חושבת שנתקלתי באבא שלך, הוא אמר לי שאפשר למצוא אותך כאן."
הרמתי גבה כשהיא הזכירה את אנדרו אך לא אמרתי דבר בעניין. "לא ידעתי איך לספר לך", מלמלתי.
אדיסון הנהנה שוב, " מה שלומה?", ברגע שהיא החזירה את מחשבותיי לעברה של לוסי הרגישה כאילו מישהו נתן לי אגרוף בבטן והוציא ממני את כול האוויר.
כבשתי את פניי בידיי, "אני לא יודע…מחכים שתתעורר."
אדיסון הניחה את ידה על ברכי וגרמה לי להביט בה, "הכול בסדר דניאל, אני כאן לכול דבר שאתה ולוסי תצטרכו, בסדר?".

אני לא יודע מה גרם לאדיסון לסלוח לי מהר כול כך ולא לשאול שאלות או להטיח בי אשמות. אני חושב שהיא קצת ריחמה עליי ולכן העדיפה לשתוק.
היא סיפרה לי שסיימה את תקופת הניסיון שלה בלונדון בסכונות הדוגמנות שלה ועכשיו היא קיבלה הצעת עבודה שם. לאחר מכן שאלה אם יש משהו שבו היא יכולה לעזור וכשהשבתי בשלילה היא ביקשה רשות להישאר איתי עד שלוסי תתעורר.
רובין הלך הביתה בסביבות שלוש לפנות בוקר, גורר את אדין איתו בטענה שהם חייבים לישון לפני האימון שלהם בעוד כמה שעות. גם רון נסע והציע להקפיץ את אדיסון לביתה, היא נפרדה ממני וביקשה שאתקשר כשאדע משהו חדש לגבי מצבה של לוסי, וכמובן שחזרה ואמרה שהיא תמיד כאן בשבילי לכול בעיה שלא תצוץ.
אני, פול ומל נשארו לבד בחדר ההמתנה, מחכים ללא נודע.
מל נרדמה על כתפי ופול שיפשף את עניו כול חמש דקות.
"תיסע הביתה." לחשתי לעברו, מפחד להעיר את מל.
"לא נראה לי", פול לחש בחזרה. הוא היה שקט מאוד בשעות האחרונות ואני ידעתי כמה כוח נפשי לקח לו כדי להתמודד עם הכול ולהיות כאן בשבילי, הוא בכלל לא חייב היה לעשות את כול זה.
"אני רעב", פול לחש לאחר כמה דקות ואני פרצתי בצחוק שקט, מעיף לעברו מבט.
" תזמין פיצה", קרצתי לו והוא גיחך.
"אדיסון יצאה מלכה", הוא מלמל, סוטה לגמרי מנושא האוכל.
הסכמתי איתו, בעצמי עדין מופתע מהבגרות שהיא הפגינה מוקדם יותר. במקומה בטח הייתי מקלל את עצמי ומאחל לי רק רע.
"גם אתה יצאת מלך", פול הוסיף בחיוך והיא נעצתי בו מבט שואל.
פול החווה לעברה של מל, שראשה עדין היה מונח על כתפי ואני חייכיתי חיוך קטן. "היא אחותה…זה הופך אותה למשפחה."
" מצחיק איך שהמשפחה שלנו גדלה תוך שנה, אה?", שמעתי את חברי הטוב אומר.
הנהנתי בזהירות, "רון, לוסי, אדין, רובין, אפילו מל…", המשכתי את דבריו.
"פעם זה היה רק אני ואתה מול כול העולם", פול הביט בי, ראיתי עצב קל חולף בעניו.
"זה תמיד יהיה ככה, בסופו של יום אלה רק שנינו נגד כול העולם." מלמלתי.
"אני שמח שאמא שלי עזבה באירלנד", פול משך באפו.
"גם אני." לחשתי אחרי כמה דקות, מבין עד כמה מעוות ולא נכון זה נשמע להגיד את זה, אך זאת הייתה האמת.
פול פתח את פיו כדי להגיד משהו אך אחות שמהרה לעברינו תפסה את תשומת ליבי ואני מהרתי לדחוף את מל בצלעותיה.
פול קם על רגליו ומל מצמצה בעניה בדיוק כשרוקסן הגיעה אלינו בצעד מהיר, "בואו מהר!!!", היא כמעט צעקה והקפיצה את שלושתינו. חיוך ענק היה מרוח על פניה, "לוסי התעוררה והיא מבקשת לראות אותכם!".

שלושתינו רצנו אחרי רוקסן לעבר חדר ההתאוששות של לוסי. לא ידעתי מה פול ומל מרגישים אבל הלב שלי איים להתפוצץ בחזי שלי. אחרי כול השעות הנוראיות האלה היא התעוררה, המלאך שלי התעורר, המלאך שלי חי!
התפרצנו לחדר שלה ומצאנו אותה יושבת במיטה שלה ושותה מים עם חיוך מרוח על פניה, לרגע רק קפאנו במקומותינו ולא הצלחנו לדבר.
ידעתי מה עובר בראש של חבריי – לפני עשר דקות לוסי הייתה בין חיים ומוות, מחוברת לאלפי צינורות שהחזיקו אותה בחיים. מה קרה פה?
מל קפצה עליה ראשונה ולוסי התחילה לצחוק, "היי, הייי, לא לחנוק אותי בבקשה!".
ברגע ששמעתי את קולה נשברתי, לרגע פחדתי שאני חולם וכול זה לא אמיתי. כשהתקרבתי למיטה שלה לוסי משכה אותי אליה ונשקה אותי, נשיקה טובענית שגרמה לכול הרגשות שלי לפרוץ החוצה.
"איך…איך את מרגישה?", הקול שלי רעד שהתנתקנו וחפנתי את פניה בידיי. מסתכל עליה ולא מאמין למראה עניי, היא חיה! היא שרדה גם את זה, והיא תשאר איתי תמיד! אני לא מוכן לוותר על האהבה הזאת, לא מוכן לוותר עלינו.
"האמת שטוב", לוסי חייכה וגרמה לחיוך להופיע גם על פניי.
מל ניגבה את דמעותיה בלי סוף ובקושי הצליחה להשחיל מילה. רק פול עדין עמד בפתח החדר ונראה המום לגמרי ממה שקרה הרגע.
"אני לא מאמין…", לחשתי.
"אני בסדר!", לוסי העיפה את ידייה לצדדים, "פול! בוא לכאן!".
פול התקרב אלינו בצעדים הססניים ורכן לחבק את לוסי, נושק על מצחה.
"את באמת בסדר?", הוא לחש ולוסי צחקה והנהנה נמרצות.
"הם אמרו שכול הגידולים הוצאו מגופי בהצלחה!", היא דיברה מהר, הפנים שלה קרנו מאושר, "מל תפסיקי לבכות! אני בסדר גמור!".
עמדו שם עוד כמה דקות, המומים ונרגשים ממה שקרה. פול הציע ללכת לקנות משהו לאכול ולוסי ביקשה שוקולד, גורמת לכולנו לצחוק. בדיוק כשפול יצא מהחדר ד"ר אלטמן נכנס וחייך לעברנו, הוא ביקש לדבר עם מל בחוץ לדבר כדי לעדכן אותה במצב הבריאות של לוסי ואני נשארתי לבד בחדר.
נישקתי את לוסי בלי סוף, מרגיש שאני מרחף ברקיע השביעי. זה נס…כול מה שקרה הוא פשוט נס רפואי.
"אני אוהב אותך כול כך", לחשתי לה בין נשיקה לנשיקה והיא חייכה.
"גם אני אוהבת אותך סקוט", הידיים שלה פרעו את שיערי וגרמו לכול גופי להתכווץ מאושר.
חיבקתי אותה חזק, מוחץ אותה אל חזי. "כול כך פחדתי…", לחשתי לה.
לוסי הדפה אותי בעדינות ותפסה את פניי בשתי ידייה הקטנות, "גם אם משהו היה קורה לי", היא פתחה ועניה ננעצו בשלי, מרעידות אותי.
"היית חייב להמשיך הלאה. להיות חזק ולהמשיך הלאה-"
"דיי לו, אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו." לא רציתי לחשוב על מה היה קורה אם…זה הפחיד אותי.
"דניאל…הייתי רוצה שתמשיך הלאה", היא חייכה ואז משכה אותי לעברה, "תמשיך הלאה ותמיד תדע שאהבתי אותך בכול ליבי."
"על מה את מדברת?", המילים שלה התחילו להלחיץ אותי ומהרתי להביט לעבר המוניטור, שעדין הראה את קצב ליבה.
" אני סתם מברברת", היא צחקה, "בוא לכאן." ואז היא סחפה אותי לעוד נשיקה, גורמת לי לשכוח מכול הרע.

הצלחתי להתנתק מלוסי רק אחרי רבע שעה, ואז היא ביקשה שאבדוק איפה מל.
" היא בטח בוכה מחוץ לחדר כמו מטורפת", לוסי חייכה ואני מהרתי לצאת החוצה ולחפש את אחותה.
נתקלתי במל ובד"ר אלטמן במסדרון. מל בכתה ורעדה כמו מטורפת בזמן שד"ר אלטמן עמד לידה ושתק.
"היי מל!", מהרתי לעברה, תופס אותה לחיבוק. "הכול בסדר טיפשונת! למה את בוכה?". מבטי נתקל בעניו של אלטמן, ששידרו בשורות רעות.
"מה?", שאלתי. הפחד התחיל לגאות בי, הנשימות שלי הפכו ללא סדירות. מה קורה כאן?!
"דא…דאנ…דניאל!", מל גמגמה מבעד לדמעותיה, מחבקת אותי חזק.
"ד"ר?", העניים שלי היו פעורות ברווחה בפחד.
"אני מצטער", אלטמן לחש ומל הגבירה את זעקותיה.
"מה קורה כאן?!", כמעט צעקתי. מרגיש לגמרי חסר אונים! למה אף אחד מהם לא מדבר?
"יש מושג ברפואה שנקרא ה'גל האחרון'." אלטמן נאנח ונשען על הקיר.
"מה אכפת לי מהמושגים הדבילים שלך ברפואה?", עכשיו כבר צרחתי, הפחד השתלט עלי וגרם לקולי להישמע הסטרי ורועד.
אלטמן הנהנן בראשו ואז המשיך : " חולים שנמצאים על ערש דווי בדרך כלל מקבלים מין…" הוא חיפש את המילים.
" מקבלים מין אנרגיה מדהימה לפני הסוף." הוא פשוט אמר את זה, גורם לרגליים שלי לרעוד תחתיי, הכול הסתובב סביבי, איבדתי את האחיזה במל.
"מה..?", פלטתי.
" כדאי שתתקשרו לכל היקירים שלכם. אלה כנראה השעות האחרונות של לוסי."