הלוואי והיית מאושרת, ואני לא הייתי יודע מיזה…

הלוואי והיית מאושרת, ואני לא הייתי יודע מיזה,
אבל היית מאושרת ביום שצפיתי בך הולכת…
ורציתי להגיד לך 'תשארי', הלב שלי צרח בשקט 'אל תעזבי' וכמעט והמילים 'אני אוהב אותך' נפלטו מפי,
אך כל המילים, כל הדברים שרציתי להגיד לך ולא אמרתי, עכשיו מתנגנים לי בלופים בראש, עד שהם משגעים אותי לגמרי.
זה מאוחר מידי להזכיר לך את הימים היפים שלנו?
בהם היית צוחקת? קורנת? מחוייכת?
או שהימים האחורנים שלנו, ימים של קור, כעס וכאב, טישטשו את הזכרון של אותם הימים הטובים?
הימים האחורנים שלנו אני בקושי זוכר, אני זוכר את הימים הטובים, וזוכר את הרגע שעזבת, וזה רק גורם לי להיות בטוח יותר בזה שהייתי צריך למנוע ממך ללכת ממני…

את כנראה מאושרת,
כמו שאת היית גורמת לי להיות מאושר.
ועכשיו אני בקושי מחייך.
אני מצליח להחזיק שרידים קלושים של שמחה בלב שלי, כאשר אני מריח את הריח שלך על הסדינים, על החולצות שלי…על הדברים שלך.

אני יודע שאת מאושרת, ובכן אל תוותרי על החלומות שלך,
כי יותר מכל יקירתי,
אני רוצה שתגיעי לפסגת העולם,
וכך אולי יום אחד אוכל לראות אותך שוב,
על ההר הכי גבוהה.