הלהבה ששורפת הכל | 7 ( אביוש)

אני עולה לאוטובוס, והמדים על גופי, הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא אביה, הקרצייה הזו, הקרצייה שהייתה שלי, ועכשיו היא לא.
אני חושב על הריח המתוק שלה, החיוך העדין שלה, הגוף הדק שלה שרק עושה לי טוב. העיניים שלה. זין על העולם הזה. הכל פה מעוות ולא ריאליסטי בשיט.
אני מרגיש טפיחה על הגב שמסמנת לי לעלות לאוטובוס. אני מטפס במדרגות ומתיישב באחד המושבים הקדמיים. זה לא טיול שנתי, ולא שום פאק אחר. זו נסיעה לבסיס צבאי. זה גיוס. אין פה 'אני יושב מאחורה'.
אני משעין את הראש על הזכוכית השקופה של החלון. הקוצים השחורים שלי מתנגשים בה בצורה די מפגרת אבל נורמאלית מבחינתי. אני מסתכל על החיילים שעולים אחד אחרי השני וכמעט כמו בכל טיול שנתי מתגנבים למושבים האחוריים. תינוקות חסרי חיים.
הזמן חולף ובסופו של דבר כולם מתיישבים ומציפים את האוטובוס בריח של אפטרשייב מסריח ונערי מדיי. אני מגחך. עליתי לגיוס, על מדים, עם חבורה של בבונים חסרי השכלה בסיסית. אני מסתכל על המפקד עובר בין הכיסאות. בדיקה אחרונה. הוא מדבר, אבל אני כבר מזמן לא שומע. יותר נכון לציין, לא מקשיב.
האוטובוס מתחיל לנסוע. אני שולף את הוודקה, שהסתרתי בתוך בקבוק מים מינרליים, ושותה כאילו אין מחר. התגעגעתי לתחושה של האלכוהול צורב במורד הגרון. התגעגעתי לתחושה של השכרות. אבל הפעם, כפי שכבר ניחשתי, לא באה. השאירה אותי לבד, מסריח מוודקה ומחשבות מפגרות.