הלהבה ששורפת הכל | 6 (אביוש)

שיעזוב ברגעים הכי קשים. יופי, מי צריך אותו בכלל!?! אני נופלת על הברכיים ופשוט בוכה את הנשמה החוצה. להתגייס!? באמת!?…. למה?!…..
חמש דקות עוברות… ועוד חמש… ועוד…. אני אבודה עמוק בתוך הדמעות של עצמי.
כשאני מסיימת לייסר את עצמי בשטויות אני מחליטה לקום על הרגליים,להיכנס להתקלח, ולחכות שיחזור. בשביל לדבר בהיגיון. אני קמה ומתקדמת למקלחת. אני מסתכלת במראה. החולצה שלו. החולצה הענקית שלו. אני מעוותת את ההבעה והמב ט וממהרת לזרוק אותה לפינת החדר. החיוך ההוא של ההתגרות כבר מזמן נבלע עמוק אי שם, וכך גם הכוח לעמוד ובאמת להתמודד.
אני נכנסת מתחת לזרם החמים וכמעט ויכולה לשמוע את קולו, קורא לי להפסיק לבזבז את המים החמים ולצאת כבר, מתלווה לקרצייה המוכרת כל כך. למרות שהוא לא עובד על אף אחד, ומתקלח בכוונה במים קרים. אני עוצרת מהמחשבה, אני יודעת שהוא לא באמת שם. שהוא לא היה שם, ובטח שלא קרא לי.
אני מסיימת להתקלח ומבחינה שחסרה המגבת. אני נזכרת שהשארנו אותה על הספה ובלית ברירה מרטיבה את הבית בדרכי אליה. היא זרוקה, פרוסה על המשענת של הספה. הריח שלו נצמד אליה. אני מחכה מספר שניות ואז מרשה לעצמי להתעטף בה. אני מתקדמת אל המטבח ומכינה לעצמי תה.
חם ומעלה אדים, אני לוקחת שלוק קטן ונרתעת. אני מניחה אותו על השולחן קפה הקטן ונשענת אחורנית.
יש לי זמן להמתין לו. ויחד עם חלוף הזמן, העיניים נעצמות ואני פשוט שוקעת בשינה עמוקה נטולת חלומות, למזלי.