הלהבה ששורפת הכל | 5(אביושש)

למה רק עכשיו אני יודעת מזה!? אי פעם בכלל חשבת עליי בתוך כל הבלגן הזה!?" היא מתעצבנת יותר ויותר מרגע לרגע. רק עלייך חשבתי, טיפשה. בלעדייך לא הייתי חושב פעמיים.
"זה משהו שהייתי צריך לחשוב עליו לבד" אני עונה. כבר מזמן הפסקתי לאכול וטעם הלוואי של הקפה נעשה מר. לעזאזל איתה, הכל היא יודעת להרוס.
"מה לבד!? אני הפאקינג חברה שלך, אני די נכנסת למשוואה שאתה מסכן בה את החיים, אתה יודע" אני יודע, וחשבתי על זה וזאת ההחלטה שלי. שום דבר לא יניע אותי. שקלתי את זה מספיק.
"לא הכל זו את, אביה. תתעוררי כבר מהחלום הזה שאת חיה בו, אני מתגייס, ואני שם את מה שאת חושבת על הזין שלי!" הקול עולה מרגע לרגע ואיתו העצבים. אני מסתכל עליה פעם אחרונה, שנינו נועצים מבטים זועמים אחד בשני ולבסוף אני יוצא. המקום הראשון שאפשר ללכת אליו בלי חולצה, נעליים או עצבים הוא המשרד ההוא בו חותמים על הטפסים. המקום הראשון בשבילי, לפחות.
אני נכנס במהירות, מזיז את הכיסא בחריקה מציקה ומתיישב בחבטה. המבט שלי לא יישר בשיט, הוא ממוקד בנקודה מתחת לשולחן שאף אחד לא יבין.
"כן? באת להתגייס?" שואלת הפקידה שהדבר היחיד שקלטתי ממנה הוא השיער המחומצן והסיליקון שיושב לה צמוד מתחת לצוואר. אני נוהם ומכחכח בגרון.
"פשוט תביאי את הזבל הזה כבר" אני מסנן והעצבים פשוט עוברים את הגבול. היא נבהלת מהאגרסיביות אבל מורשמת ברמות שאין לתאר. היא נשענת קדימה ונותנת לי הזדמנות לראות את הסיליקון במלואו. אני חותם על הכל בלי לחשוב פעמיים. אני לא מסתכל, לא כשאני קם ובטח לא כשאני יוצא.
נקבות זונות.