הלהבה ששורפת הכל | 4(אביוש)

"אדם" אני נוגעת בכתפו אבל הוא רק מתהפך לצד השני ולא ממש מקשיב. שבת בבוקר. הבוקר היחיד שבו אני יכולה לשבת ולהירגע בלי הלחץ האיום מכל הכיוונים, דבר שדי נכון גם לגביו.
אני עוטפת את גופי בסדין שהוא טרח לזרוק על כיסא סמוך בכוונה שאחליף או אנצל. אני מנשקת את מצחו שנייה לפניי שאני מתקדמת ונעמדת מתחת למשקוף. הוא מחייך חיוך שטותי.
"מפגר" אני מסננת בשקט ומתקדמת במסדרון לעבר המטבח. אני מסתכלת על החולצה שלו. החולצה שתכנן לצאת איתה אתמול, אבל דבר הוביל לאחר. בסוף לא יצאנו.
אני מחליטה שחולצה עדיפה על סדין או כלום, ומשחילה את עצמי לתוכה. היא ענקית, כל כך נוח.
אני מסדרת את שיערי השחור באופן הכי קליל שיש ונכנסת למטבח בכוונה להכין ארוחת בוקר. לי, ולעצלן ששוכב במיטה ומדמיין…. צורות. אני מקווה.
אני מכינה חביתות, סלט ואולי ארד לקנות גבינות כי הדבר היחיד ששוכב במקרר הוא חצי עגבניה רקובה ופרוסת גבינה צהובה מכוסת עובש. רואים שלא נגעו במקרר שנים. גם אם אנסה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שעשיתי לו קניות אף פעם לא אזכור.
עד שהוא קם ומתיישב לצד השולחן כבר חולפות להן בסביבות 15 דקות תמימות. אני כבר מספיקה לסדר הכל בצלחות, להגיש, ולחכות ב'עמדת הקפה'.
"אתה יוצא לאנשיהו היום?" אני שואלת ומגישה את זוג הספלים העבים לשולחן. לא הייתי אומרת בחבטה, אבל חלש זה לא.
הוא מהנהן בראש בתור כן. לא פותח את הפה. הפה עסוק, עם החביתה. שמן. אני צוחקת. כרגע המצאתי בדיחה פרטית עם עצמי. מגיע לי צל"ש.
הוא מסיים בפה, לוקח שלוק מהקפה ומסיים בהשתהות.
"אני הולך לחתום על טופס התגייסות" הוא אומר בהחלטיות. לא מסתכל עליי אפילו לא לרגע.