הלהבה ששורפת הכל | 2(אביוש)

"תצא לי מהוורידים, אני אצא כשיבוא לי." אני קובעת. הכי החלטית שיש, ושום דבר לא ישנה את זה. טוב, יש גורם משפיע. שמפו. סבון, וכל השטויות הנלוות.
אני יודעת שאני עולה לו על כל עצב ועצב שאי פעם היה לו כשאני מעכבת לו את הכוסית וודקה, וזו שאחריה, וזו שאחריה.
כשחושבים על חצי שנה קודם, מי שהיה רואה, היה רואה לעתיד בינינו רק שחורות. אני בספק אם לא רצח, האחד של השני.
"צאי כבר, כמה זמן מקלחת יכולה לקחת!?" הצורה הכי עדינה שלו לפנות אליי כשהוא עצבני. בלי להוסיף את הקוץ בתחת, קרציה ועוד ועוד… שפשוט נשפכים בלי הפסקה משני הכיוונים.
אני מתה להתגרות בו אבל אני יודעת שזה יחרפן אותו ברמות על.
אני מחליטה להתגרות, קצת. אני שוטפת כל שארית מהסבון והמרכך שנשארו בשיער, עוטפת את הגוף במגבת היחידה של דירת הרווקים המפגרת שלו ויוצאת החוצה.
"יופי, סוף סוף יצאת-" הוא מפסיק, נקטע על ידי עצמו כשהוא מבחין בדמותי הלא מאורגנת בשיט מתקדמת מחדר השינה למסדרון בצורה הכי קלילה ונינוחה שיש. אפילו בגדים, לא טרחתי ללבוש. שוב, לקחתי את ההתגרות באופן הכי קליל שיש.
אני מתיישבת על הספה בסלון ומוציאה מהתיק את המראה הקטנה שמתלווה כמעט לכל צעד. אני מייבשת את השיער עם המגבת לידיים הקטנה שהכנתי לעצמי קודם על המשענת של הספה ומתאפרת בצורה הכי איטית שיש.
"את לא רצינית" הוא לא יכול לעצור את עצמו מלעבור את סף הרוגע. הוא מסתכל עליי בעיניים הירוקות האלו שלו. מבט חודרני, סוג של נוקב. אני מרגישה את החורים נבלעים לי בגוף. התחושה השטותית מענגת, ודי מחזירה על המשחק המטופש שלו מלפניי מספר שעות.
הוא מתקדם אל הספה, ואני מסירה את המבט ממנו. אני חוזרת להסתכל במראה ולהתאפר. הוא נשען מאחורי על משענת הספה. הוא מבין את ההתגרות ההיא, רואים את זה בחיוך שהתעקל לו בכזו מהירות על השפתיים. קוראים את זה.
הוא מתקרב כל כך, עד שאני יכולה להרגיש את הנשימות החמימות והמצמררות שלו מלטפות לי את הצוואר.הוא מצמיד את השפתיים ומדביק נשיקה שטותית לצוואר.
הריח שלו שוב מתגנב לי לאף. הוא ממשיך להדביק נשיקות קטנות לצווארי. הוא יודע להתגרות, ואני מניחה שגם אני. זקנים מלהיטים את חייהם עם חיות וכאלו, ואנחנו, עם שטויות שרק אני והוא מבינים. אני אוהבת את זה ככה, אני אוהבת אותו ככה.