הלב מתעקש עלייך -פרק 46

קול החריקה הדהד באוזניי בזמן שחזרתי להכרה בבית החולים. "את בסדר?" התנפלה עליי מישל. "מה קרה?" שאלתי.. הכל היה מטושטש לי מידי… "את השלכת את עצמך מול הניידת.. כולם היו בטוחים שתזוזי מהדרך אבל את לא זזת והוא פגע בך ואז עצר בבת אחת ואת כבר היית בצד השני של הניידת,כולך בדם ומעולפת.. ג'ייק קפץ מהניידת ורץ אלייך אבל השוטרים החזירו אותו לניידת למרות שהוא התנגד כמו משוגע.." סיפרה לי מישל.. הדברים באמת התחילו לחזור אליי..אבל הם עדיין היו מטושטים.
"מאיפה את יודעת את זה?" שאלתי אותה..היא לא הייתה שם והיא מספרת את זה כאילו היא הייתה במקומי.
"התקשרו אליי ואני באתי לשם בריצה.. העלו אותך לאמבולנס ואני ראיתי פלאפון ששוכב שם.. המצלמה עדיין פעלה… עצרתי את הסרטון וראיתי.. הנה הכל מתועד כאן…" היא הושיטה יד אל התיק שלה והוציאה משם פלאפון.. ראיתי את הסרטון.. הייתי בשוק.. לראות את עצמי מהצד… זה היה כ"כ מוזר.. לא הבנתי לאן נועם נעלם.. הוא היה אמור לשמור עליי והוא הניח שידרסו אותי???
"אני אלך לקרוא לרופאים.."אמרה מישל ונעלמה במסדרון..
"את בסדר?" שאל אותי נועם
"לאן נעלמת נועם??" תקפתי אותו.
"לא יכולתי להגיב.. לא הרשו לי.. מועצת הרוחות החזירה אותי למקום שלי ורק עכשיו החזירה אותי אלייך.."
"אני לא מאמינה לך.. אתה אמרת ששלחו אותך בשביל להגן עליי במקרה ואני אהיה בסכנה.. ואני הייתי בסכנה ואתה נעלמת!!"
"זאת לא סכנה כזאת כנראה… אני כנראה צריך להגן עליי ממשהו אחר…גדול יותר.. מסוכן יותר…"
"ממה??"
"אני לא יודע אמה… אני לא יודע.." אמר נועם בקול שקט.
"איך את מרגישה?" שאל אותי הרופא שנכנס לפתע… הפנתי את מבטי חזרה לנועם אבל הוא כבר לא היה שם.
"אני..אני בסדר…" עניתי לו כשהוא העיר עם פנס לתוך עיניי.
"תעקבי אחריי הפנס עם העייניים בבקשה" אמר והתחיל להזיז את הפנס לכל מיני כיוונים.
כאב לי הראש.. והזזת הפנס עשתה לי בחילה אבל רציתי שישחררו אותי אז שתקתי..
"טוב זה לא נראה כאילו יש לך נזק מוחי..כואב לך משהו?" שאל הרופא.
'תגידיי שכואב לך הראש אמה.. זה לא משחק..' אמר לי נועם..
"לא.. אני מרגישה בסדר.." עניתי לרופא. 'זה מה שחסר לי.. שאמא ואבא יגלו..שאני מאושפזת פה'
'עדיף שהם יגלו עכשיו ולא אח"כ כשתתעלפי איפה שהוא.'
'אני לא מתכננת להתעלף בשום מקום נועם… זהו שקט!!!' דיברתי עם נועם בטלפתיה..
"טוב אנחנו נשחרר אותך.." אמר הרופא והלך להביא טפסים.
"מישל.. איפה ההורים שלי?" שאלתי..זה נראה לי מוזר שהם לא פה.
"הם לא ענו לטלפון אמרתי לך.."
"אבל לא התקשרתם אליהם עוד פעם?"
"מיליון פעמים אבל הפלאפונים מכובים"
"כמה זמן אני ככה?"
"מה זה ככה?"
"מחוסרת הכרה.."
"שעתיים.. את פה בערך שעתיים וחצי.."
הרופא חזר עם הטפסים.. מילאנו אותם ויצאתי מהבית חולים. הראש שלי כאב,הבחילה רק התחזקה אבל לא התייחסתי לזה, התקשרתי להורים אבל הגעתי למענה הקולי,התקשרתי 8 פעמים וכל פעם זה העביר אותי למענה הקולי.
"אם הם לא עונים הם בטח יושנים" אמרה מישל.
"ההורים שלי אף פעם לא מכבים את הטלפונים.. אם הם לא עונים סימן שקרה להם משהו…"