הלב מתעקש עלייך -פרק 3

נסענו הביתה התעוררתי ונרדמתי כמה פעמים על הכתף של איתי, זה עיצבן אותו קצת.. בערך אחרי הפעם החמישית הוא התחיל להקפיץ את הכתף שלו בנסיון להוריד אותי ממנה… "לא לא לא!! זה לא יקרה.. אני נשארת על הכתף שלך עד שנגיע הביתה!" "נו!! אבל באיזשהו רגע את תתחילי ליירר עליי.!!" הרמתי את הראש שלי מהר ופגעתי לאיתי באף שהתחיל לדמם… "אופס.. סליחה איתי.."
"האף שלי! את לא חוזרת לכתף שלי!"
"נו אבל איתי….זה היה בטעות וחוץ מזה זאת לא אשמתי שהראש שלך היה שם!!!"
"תביאי לי נייר!! כל החולצה שלי בדם כבר"
"איי איי איי… אפשר לחשוב..ההורים שלך לא כאלה דאגנים כמו שלי…אתה יודע בגלל נועם והכל."
"נכון שהם לא דאגנים ונכון שכל הבנים שלהם חיים עדיין.. טפו טפו טפו אבל זה לא אומר שהם לא ידאגו לי בגלל הדם.. והם לא יקנו את הסיפור של ידידה נרדמה עליי,,התעוררה ונגחה לי באף עם הראש"
"קח נייר… אתה רוצה שאני אבוא להסביר להם מה קרה?"
"ונראה לך שהם יקנו את זה..?"
"אתה לא יכול להאשים אותי שניסי….איפה אנחנו בכלל?" שאלתי כשהבנתי שאני לא מזהה את המקום.
"אמממממממממממממ…לא יודע.."
"אמיר?" אמרנו ביחד,ופנינו אליו"
"מה?! נסעתי בעקבות הGPS כל הטענות אליו!!"
"לא.. כל הטענות אלייך כי אתה הקשבת לו!!" אמר איתי וניקה את הדם מהפנים שלו.
"אמיר!! אני לא לקחתי פלאפון…. אתה יודע כמה ההורים שלי דאגנים ועוד כשאני בלי הפלאפון? הם בטוח הזעיקו את המשטרה כי אנחנו עוד לא בבית! אמרתי להם שנהיה ב-19:00 בבית… כבר 20:00…מה אני אגיד להם?!"
"תגידי להם את האמת.. מה את רוצה ממני?" שאל אמיר ופנה ימינה בעקבות ה-GPS
"לא למדת שאסור להקשיב לו?!"
"הינה אנחנו בכביש הראשי.. נרגעתם? עוד………..חצי שעה אנחנו בבית" אמר אחרי שהסתכל בשלטים.
הרבע שעה הבאה עברה בשקט… אני התחלתי לדאוג להורים שלי וקצת לביטחון שלי,איתי ניסה לנקות את הדם מהחולצה ואמיר נהג… 'הוא כזה מעצבן!! אוףף הוא לא מבין מה עובר על ההורים שלי!! אף אחד מהם לא מבין מה זה לאבד אח או בן' חשבתי בליבי והסתכלתי בחלון… "טוב תראי אני מצטער בסדר? אני לא התכוונתי לקחת אותנו לאיבוד… זה לא אשמתי."
"כבר שמעתי את זה…. אבל תבין.. ההורים שלי הם נורא דאגנים מאז מותו של נועם"
"אני יודע שזה לא ענייני אבל מה קרה שם בדיוק? אני יודע שנועם מת וזהו…" אמר אמיר. הוא לא מכיר אותי מספיק זמן בשביל לדעת את הסיפור שלי אנחנו מכירים כולה שנתיים בקושי.
נשמתי עמוק והתחלתי לספר " אוקי לפני 12 שנה כשהייתי בת 5 היה לי אח הוא היה בן 16 וערב אחד בחופש הגדול הוא רצה לצאת עם חברים שלו למועדון, מטען חבלה התפוצץ בקיר החיצוני של המועדון, אלו שלא מתו מהפיצוץ מתו מקריסת התקרה ואלו שלא מתו מקריסת התקרה.. נשארו בחיים….אם הם לא מתו מהפצעים שלהם אחרי כמה ימים…. נועם היה אחד מאלה שמתו כתוצאה מהפיצוץ."
"אני….אני…"אמיר לא ידע איך לעכל את זה "מצטער,לא ידעתי,משתתף בצערך…? כבר שמעתי הכל זה בסדר..זה לא יחזיר לי אותו"
בשעה טובה הגענו הביתה.. ההורים שלי כרגיל דאגו יותר מידי אבל לא האשמתי אותם.. לא הפעם כמובן. אחרי מקלחת ארוכה וטובה ישבנו לאכול…רעש מוזר הפריע לנו… "מה קורה שם בחוץ?" שאלתי ואבא שלי יצא לחלון. "משאית הובלות… כנראה השכנים החדשים הגיעו.."
"יש להם ילדים?"
"נראה מחר… בינתיים אין שום דבר שמסגיר אותם"
"טוב… נחכה למחר" אמרתי והלכתי לישון.