הלב מתעקש עלייך -פרק 19

"..אני נשבעת לך שראיתי את נועם הוא עמד מולי,הוא הסתכל עליי בעיניים שלו,העיניים היפות והקטנות שלו שאני כ"כ מתגעגעת אליהן."
"אימא זה לא יכול להיות..זה פשוט לא יכול להיות.. נועם מת..אמא…"
"אמילי אני ראיתי אותו הוא חייך אליי הוא הסתכל עליי אני נשבעת לך שהרגשתי אותו לידי" היא התחילה לבכות יותר ויותר חזק.
נכנסתי להלם, לא ידעתי איך להגיב או שאימא שלי ירדה לגמרי מהפסים או שהיא ראתה יותר מידי סרטים או שהיא דמיינה. 'אימא! נועם מת! הוא מת כבר 12 שנים.. ושום דבר בחיים לא יחזיר אותו חזרה.. גם לי זה כואב וגם לאבא זה כואב אבל אין מה לעשות.. אין יותר נועם.. אין!' המחשבה הזאת עברה לי בראש לא יכולתי להגיד לה את זה, אני לא יכולה לתקוף אותה… לא כשהיא במצב כזה,כבר מספיק שאבא תקף אותה ככה.. שאבא שלי בטוח שאישתו השתגעה טוטאל לוס. הסתכלתי לה בעיניים.. היא לא שיקרה.. היא באמת ראתה את נועם או דמיינה אותו 'ואם היא באמת ראתה את נועם? ואם נועם עדיין חיי בעצם? ואם אמא שלי היא סוג של מדיום והיא רואה רוחות? ואולי נועם הצליח לתקשר איתה מהעולם הבא? כן.. זה יכול להיות.. לא? יופי אימא! הצלחת לעזור לי גם לרדת מהפסים… אבא בסוף יעזוב את הבית עם שתי משוגעות כמונו יגורו בו!'
אימא שלי הסתכלה לי בעיניים "אמילי את חייבת להאמין לי.. אני ראיתי אותו ואני גם שמעתי אותו.. אני אזהה את הקול שלו בכל מקום,בכל מצב.. כל אימא תזהה את הקול של הבן שלה גם אחרי 50 שנים שהיא לא תשמע אותו"
'איך היא שמעה אותו? היא לא יכולה לשמוע אותו.. לדמיין את הקול שלו? זה לא כ"כ אפשרי. עד כמה שידוע לי.. טוב אבא תארוז את הדברים שלך… אתה לא תרצה לחיות עם שתי משוגעות תחת קורת גג אחת'
"אמא את יכולה להסביר לי מה הוא אמר?" התחלתי לפקפק בשפיות של אימי באותו רגע.
"הוא אמר לי להזהיר אותך על משהו שיקרה ב-21 לספטמבר.. אמילי מה את הולכת לעשות בדיוק?"
'אוקי עכשיו אני חושבת שהיא לא דמיינה את זה…יש מצב היא באמת ראתה את נועם?'
"אמממ אימא אני תכננתי לישון אצל מישל…. את יודעת כרגיל סתם לישון אצלה סרטים פופקורן היא פשוט עושה מסיבת פיג'מות כמו לפני חצי שנה זוכרת?"
"אמ…" אמא התחילה לומר אך לפני שהספיקה אבא ניכנס לסלון במבט כועס מעט
'הוא נירגע טוב נו לפחות הוא לא יעזוב' חשבתי
"ילנה תפסיקי לשגע את הבת שלנו,השכנים שלנו ביקשו שנבוא לכמה דק'" אמר והסתכל עליי במבט כועס קצת.
'הם הולכים לג'ייק אולי אני אוכל להצטרף ולדבר איתו על זה על כל מה שקורה פה' חשבתי בליבי. "אני יכולה גם?"
"כדי שתוכלי להתמזמז עם ג'ייק?"
"נו אבא… אפשר לחשוב.. אז אנחנו ביחד אז מה?! לך לא היית חברה כשהיית בגילי?"
"כן אבל לא התמזמזנו מול ההורים שלנו!"
"אנחנו לא התכוונו להתנשק מול העיניים שלכם.. אתם פשוט באתם באמצע!"
"אמילי! אל תתחילי"
"אני לא מתחילה.." אמרתי ויצאת מהבית. לא הלכתי לג'ייק,לא רציתי שהוא יראה אותי בוכה. 'למה הוא לא מבין אותי? אני די בטוחה שהיו לו כמה חברות כשהוא היה בן 17. למה הוא צריך לגרום לי לבכות? הוא נהנה מזה? כיף לו לראות את הבת שלו בוכה?' בהתחלה לא הבנתי לאן הלכתי הבטתי מסביבה והבנתי שחציתי את העיר ושעוד שני צעדים אני בעיר אחרת. כבר נרגעתי,לא בכיתי,לא הייתי עצבנית,לא היה לי שום רגש.. פשוט הייתי אדישה. התחלתי לרוץ לכיוון הבית.. רציתי להסתגר בחדר שלי כמה שיותר מהר. "אמילי חכי!" שמעתי קול ומישהו אחז בידי.