"הלב זקוק לאהבה.." פרק 33

פרק 33:
"טוב אני קם" אמר ונכנס לצחצח שיניים בינתיים אני הורדתי את התיק שלי על הרצפה וישבתי על המיטה שלו
"המשחה על השולחן" הוא אמר והוריד חולצה
"אתה לא יכול לשים לעצמך?" שאלתי
"את הבטחת יאלה עצלנית" הוא אמר ואני קמתי כדי לקחת את המשחה ושמתי לו
"איפה אור חבר שלך?" שאלתי
"הוא יצא לפני שבאת לא יודע לאן" הוא אמר וראיתי שקצת כאב לו שנגעתי בפצע עם המשחה
"טוב סיימתי" אמרתי לו ושטפתי ידיים
"יופי יאלה עכשיו לבצפר" אמר וחייך
"אין לי כוח" אמרתי ולקחתי את התיק שלי
"יאלה קטינה לכי" אמר ויצאתי מהחדר
"נו איך היה?" שאלה אותי ליהי כשנכנסתי לכיתה
"חחחח נו שתקי לא קרה כלום רק שמתי לו משחה" אמרתי לה וצחקתי
"טוב" אמרה ליהי והמורה נכנסה
"אז זה השיעורים שלכם להיום, מי שלא בא איתם לא ניכנס מחר לכיתה השיעורים האלה חשובים במיוחד שיש לכם מבחן מחרתיים" אמרה המורה שהצלצול קטע אותה ויצאנו לכיתה
-את באה?- עדי שלח לי הודעה אצלי בפלאפון הוא רשום כ'עדי הפצוע' כי הוא סוג של פצוע ועוד בגללי ואני כן מרגישה אשמה כאילו למה נישקתי אותו? אני אפילו לא מרגישה אליו שום סוג של רגש חוץ מזה שאנחנו ידידים וזהו.
-כן- שלחתי לו חזרה
"טוב בנות תמשיכו לחדר ואני עוד מעט באה" אמרתי להם והתקדמתי לחדר של עדי
"היי" אמרתי לעדי שנכנסתי לחדר שלו והורדתי את התיק שלי
"היי" אמר
"טוב אז למה קראת לי?" שאלתי אותו
"כואב לי הראש" אמר
"אני לא רופאה..לקרוא לה?" שאלתי
"לא" אמר
"אז?"
"סתם קראתי לך משעמם לי בחדר לבד כל היום" אמר
"למה אתה לא חוזר הביתה כאילו ביומיים האלה?" שאלתי אותו
"אני לא יכול" אמר
"זה בסדר אני יכולה לסדר את זה עם האחראית יציאות" אמרתי לו וקמתי
"לא,התכוונתי שאני לא יכול מבחינה משפחתית" אמר
"אה" אמרתי והתיישבתי על הכיסא
"כאילו.." אמר
"זה בסדר אתה לא חייב לדבר על זה" קטעתי אותו "תראה לי את הפצע" ניסיתי להעביר נושא והתקרבתי אליו
"צריך עוד משחה?" שאל והרים חולצה
"לא ניראלי, תקרא לי בערב" אמרתי לו וקמתי לקחת את התיק
"רגע..אני רוצה לדבר על זה" אמר
"על מה?" אמרתי וחזרתי להתיישב והנחתי את התיק
"על המשפחה שלי.." אמר
"אוקי, רק אם אתה רוצה אני לא רוצה שבגלל שהעלתי את הנושא הזה אתה תיהיה חייב לספר" אמרתי לו
"זה בסדר…זה התחיל כשאמא שלי מתה בתאונה היא נסעה ואיזה שיכור כנראה עבר לנתיב שלה והתנגש בה ואז זה עבר לזה שאבא שלי הפך להיות קשה כמו אבן פשוט הוא לא יכל להיות אבא לחמישה ילדים היה לו קשה אז הוא שלח את שלושת הילדים הגדולים שלו לפנימיות שונות בארץ ואת השתיים הקטנים הוא השאיר בבית איתו ומאז שהוא שלח אותי לפנימיה אני לא ביקרתי אותו ואני גם לא יודע מה שלום האחים שלי" אמר
"אני לא יודעת מה להגיד..אני מצטערת" אמרתי לו וחיבקתי אותו
"זה בסדר,זה לא אשמתך" אמר
"אתה לא רוצה לפחות לדעת מה שלומם? לחפש אותם?לפגוש אותם? משהו?" שאלתי
"אני רוצה אני רק מפחד לדעת שקרה לעוד מישהו משהו כמו שקרה לאמא שלי" אמר
"בני כמה אחים שלך?" שאלתי
"יש את אופיר שהוא בן 19, יש אותי בן 17 יש את הדר בת 15 ואת שלושתינו הוא שלח לפנימייה. יש את נועם בת 12 ויש את אורי בן 9 " הוא אמר
"ולמה רק שתיים הוא השאיר ולמה דווקא אותם?" שאלתי
"כי הוא טען שאנחנו כבר גדולים ויודעים מה אנחנו עושים והם עוד לא אבל אני מאמין שכשהם יגדלו גם אותם הוא ישלח לפנימייה" אמר
"איך אתה עדיין יודע את הגילאים שלהם ובאיזה גיל אותך שלחו..לא רגע אני מצטערת שאני חופרת אני צריכה ללכת" אמרתי ולא הרגשתי בנוח שאני חופרת לו זה נושא רגיש אצלו
"לא זה בסדר את מעסיקה אותי" אמר
"טוב אז אממ" אמרתי ולא כל כך ידעתי מה להגיד
"שאלת בידיוק איך אני עדיין יודע את הגילאים שלהם ובאיזה גיל אותי הוא שלח אני יענה לך.. אותי הוא שלח שהייתי בן 15 לפני שנתיים כל זה קרה. ואני יודע את הגילאים של כולם כי זה רשום לי בלוח שנה באייפון, תמיד שמגיע תאריך של מישהו אני משנה את המספר שהיה רשום לי בשנה שעברה ככה אני יודע וגם אני מאחל להם דברים בשקט,דברים טובים כמובן" אמר ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי
"הבנתי אני מצטערת שפתחנו את הנושא הזה" אמרתי לו
"זה בסדר, אני סומך עלייך שזה לא יוצא מיפה,מה הסיפור שלך?" שאל
"אני סתם פה כי ההורים שלי גרים באילת ולא רציתי לעבור מהעיר שבה גרנו לפני אז אני בפנימייה הזאתי ולפעמיים מבקרת אותם או את החברות שלי" אמרתי לו והרגשתי שהסיפור שלי קטן לעומת הסיפור שלו…