הלב השבור

הכרתי מישהי, מישהי שחשבתי שהיא שונה. אז הרשיתי לעצמי להכניס אותה אל תוך חיי. היא הייתה מדהימה , הרגשתי שהיא האחת בשבילי. היא הייתה מלאה בכל כך הרבה טוב והייתי זקוק לקצת מהטוב הזה בחיים שלי.
הרשיתי לה להיכנס אל ליבי השבור שהקודמת השאירה.
נתתי לה להכיר את כל הצדדים בי, את כל הפאקים שהיו בי, ואוהו היו לי לא מעט כאלה.
קיוויתי, קיוויתי כל כך שהיא תישאר שם לנצח, שהאהבה הזאת תחזיק מעמד, אבל איך אומרים? ״גודל הציפייה כגודל האכזבה״. השבועות הראשונים היו בין הדברים הטובים שחוויתי איתה, חוויתי צחוק, שמחה, אושר עצום שזמן מה לא הרגשתי. אך לאט לאט הכול ירד, כמו רכבת בלונה פארק. כל השמחה התחלפה בכעסים, כל הצחוק התחלף לבכי, הכול הדרדר. חשבתי שזאת רק תקופה שתעבור אבל כאשר היא שלחה לי הודעה, הודעה מסכנה עם סך הכול שלוש מילים ״אנחנו צריכים לדבר״. הבנתי שזה הרגע שבו הכול הולך להיגמר, וצדקתי. את השבועות האחרונים ביליתי עם עצמי ועם השקט שלי. אידיוט שכמוני, מה חשבתי לעצמי שהכנסתי עוד מישהי אל תוך ליבי, אל תוך הלב שגם ככה בקושי התאחה מאז הקודמת וכרגע הוא לגמרי סדוק. אז עכשיו, אני והלב שלי צריכים קצת זמן ביחד, זמן שהוא בלי אף אחת שאכניס שוב, קצת זמן עד שבו ארגיש שאני מסוגל לחשוף אותי, עצמי ואת כל כולי אל עוד אחת אחרת. בתקווה שזו תהיה הפעם האחרונה.