'הכנפיים שנותנות לי את הכוח לעוף' – פרק 3 חלק ב'

•עמית•
זה הרגיש כאילו הזמן נעצר, ואנחנו מסתכלים אחד על השני.
שקעתי בעיניים הכחולות-אפורות שלו… נזכרתי בהן. התחלתי להיזכר בהכול.
בכל המבטים, החיוכים, בכל החלומות. כל מה שקרה לפני שנתיים.
לפי שתי הבחורות שהוא חיבק, כנראה שהוא שכח ממה שהיה. טוב, עכשיו צריך להתרכז בדברים אחרים כמו לחזור לשגרה הרגילה של הרצליה. אני אתאקלם ואחזור לזה.
"את בסדר?" שני שאלה אותי, כשאנחנו עומדות ליד הלוקרים, "את נראית מבוהלת."
"מה?" התעוררתי מהמחשבות שלא עזבו אותי אפילו לשנייה.
"שאלתי אם את בסדר…" היא הביטה בי במבט מודאג.
"אה, כן, בטח." חייכתי.
"אני מבינה שראית אותו ושוב חזרת למה שהיה, אני צודקת?" היא צחקה.
"כן. את לא טועה בעניין הזה…" המשכתי להתקדם איתה במסדרון.

•אביגיל•
"את לא מתרגשת?" אריאל הביט בי במבט מופתע כשנכנסנו לבית הספר.
"לא." עניתי באדישות. אם יש משהו שממנו אני לא אתרגש הוא בית ספר. אף פעם אני לא התרגשתי או אתרגש מזה. אם כבר אני מבואסת…
אני לא מכירה פה אך אחד חוץ מאריאל, וגם הוא, הוא לא בשכבה איתי בכלל…
"טוב, הגענו." אריאל הפר את השתיקה, כשהגענו לכיתה שמעליה היה השלט 'י"א4'.
"טוב, אז ביי?" אמרתי בחצי שאלה, והתקדמתי אל תוך הכיתה.
"ביי." הוא חייך אליי והלך. ראיתי שכולם עם כולם. אוף! רק אני לבד… דרך מבאסת למדיי להתחיל את השנה. לפחות יש לי את אריאל בין כל שיעור, אם הוא יהיה פנוי כמובן.
מצאתי לעצמי שולחן במהירות, והתיישבתי.
שמתי את האוזניות, ושקעתי במוסיקה. החברה היחידה שלי לבינתיים. חבל שדן ואשלי פה.
אני כל כך מתגעגעת אליהם.
'פנויים לדבר?' שלחתי להודעה של הקבוצה שלנו בווטסאפ.
'הולך לאימון.. לא יכול.' דן שלח.
'יוצאת עם חתיך למסיבה, סורי.' אשלי שלחה.
נזכרתי, ההפרש בין השעות הוא אחת עשרה שעות… זאת אומרת שהשעה אצלם היא שבע בערב. נאנחתי, והנחתי את הפלאפון על השולחן.
"אפשר לשבת?" שמעתי מבעד לאוזניות, והרמתי את ראשי.
עמדה מולי ילדה בלונדינית, וחייכה אליי.
"כן," הורדתי את האוזניות והורדתי את התיק מהכיסא שלידי, "בטח."
"את חדשה פה?" היא שאלה.
"כן… בערך…" חייכתי חיוך צדדי. היא הביטה בי בשאלה.
"אבא שלי גר פה, וכשההורים שלי התגרשו, עברתי לארה"ב, אז יצא שלא גרתי פה ארבע שנים." עניתי.
"אוקיי," היא חייכה "אז נעים להכיר, "עמית."
"אביגיל." חייכתי אליה בחזרה.
"עמית!" שמעתי ילדה שקוראת לעמית.
"אני צריכה ללכת." היא חייכה וקמה.

•עמית•
קמתי אל שני, שקראה לי, ו…
"אאוץ'.." מגושמת שכמותי נתקלתי במישהו.
"סליחה, את בסדר?" הרמתי את הראש וראיתי שזה אביתר. הסתכלתי לעיניו הירוקות כזית, ושקעתי בהן. "עמית." הוא חייך אליי.
"אביתר." חייכתי אליו בחזרה.
"אז זו באמת את." הוא צחקק, "לא הזיתי כשראיתי אותך בחוץ."
"אז זה באמת אתה," חזרתי על הדברים שלו וצחקתי, "לא הזיתי כשראיתי אותך בחוץ."
"אז באמת חזרת לפה?" הוא חייך.
"סוף סוף." נשמתי לרווחה וחייכתי.
"טוב אז…" הוא השפיל את מבטו לרצפה והמשיך לחייך, "בהצלחה."
"גם לך." צחקתי והרגשתי את כולי צורחת מבפנים.