הכל נשאר בסוד פרק שלישי

הנה הפרק השלישי. בבקשה תכתבו תגובות זה ממש מעלה את הביטחון לעלות סיפורים ולהמשיך לעלות אותם לאתר.
פרק שלישי:
פתחתי וסגרתי את עיניי כמה פעמים עד שיכולתי לראות איפה אני נמצאת, ואני בברור לא נמצאת בבית שלי
"התעוררת יפה שלי" אימי לפתע דיברה ואני נבהלתי קצת
"מה…. מה קרה לי?" שאלתי אותה בגמגום מנסה להיזכר במאורעות הקודמים ללא הצלחה רבה
"את התעלפת על הספה בבית מול הטלוויזיה ומיד נלחצתי אז איך שראיתי אותך לקחנו אותך לפה" הסבירה לי
"כמה זמן אני פה?" שאלתי אותה
"יומיים. היינו מאוד מודאגים למצבך. אתמול היית במצב נורא רגיש אז אל תתאמצי יותר מדי" אימי אמרה כמו רופא
"למה אני לא זוכרת מה קרה לי?" שאלתי אותה לא מבינה עדיין מה הולך פה
"נתנו לך במהלך השהות שלך פה הרבה תרופות שהשכיחו לך את מה שקרה לפני, הרופא אמר שאל תנסי להיזכר שזה כבר יבוא לבד" אימי אמרה
"איפה אבא?, ואח שלי?" שאלתי אותה
"הלכו לקנות להם משהו לאכול. עמדנו לידך הרבה זמן בלי לאכול או לשתות" אימי הסבירה לי ומיד אחר כך הדלת נפתחה ועמדו שם אחי הגדול ואבי
"היי. התעוררת סוף סוף כמה חיכינו לך" אחי אמר והתקדם לעברי
"שמח שהתעוררת" אבי אמר גם הוא
"את יודעת איזה שעות על גבי שעות של סבל עברו עלינו בגללך. אני לא רוצה לאבד אותך. את חשובה לי" אבי אמר לי וכולם הנהנו להסכמתו
"זה בסדר. גם אני לא רוצה להיות פה יותר. אז מתי אני משתחררת מפה?" שאלתי אותם וכולם השפילו את ראשם
"מה?, מה קרה?" שאלתי אותם
"את לא משתחררת בימים הקרובים. הרופאים עוד לא יודעים מה יש לך, אבל זה משהו חמור שתצטרכי בשבילו להישאר פה" אימי אמרה בקול של בכי שאי היה אפשר לשים לב שהיא לא בכתה
"מה?, מה אתם רומזים בכל העניין הדפוק הזה?" שאלתי מעוצבנת
"אל תתחצפי. אנחנו לא רומזים כלום בסך הכל אומרים לך את המצב בין אם תרצי ובין אם לא את נשארת פה" אימי הודיעה בתקיפות ויצאה מהחדר אבי לא אמר מילה והלך אחריה כנראה לעודד אותה ולנחם על המצב של עכשיו ורק אני ואחי נשארנו בחדר שותקים עוד רגע אחד עד שהוא מעז לפתוח את פיו
"אל תדאגי. אימא בסדר פשוט היא דואגת לך, היא הייתה לידך יומיים שלמים לא הניעה את גופה. היא התעקשה להישאר לידך כל זמן שיכלה ועכשיו שאת חושבת שאת פה סתם בשבילה וגם בשבילנו זה לא סתם. זה אמיתי, יכול להיות שקרה לך משהו, ואם את לא זוכרת אני אזכיר לך. שראית טלוויזיה את פתחת על החדשות וראית שקרתה תאונה ובתוך הפתק היה רשום אני מצטער ביתי ואז התעלפת ראיתי לידך שני פתקים אותו הדבר ובלי שההורים ידעו לקחתי אותו ושמתי אותו בכיסי" אמר ופערתי את עיניי
"איפה הפתק?" שאלתי אותו
"בחדר. לא יכולתי להסתכן ולהביא אותו לפה כי יכול להיות שההורים יראו וישרפו אותו. אני חושד במשהו בדיוק כמוך אחותי" אמר והבזקים עלו לי לראש.
נזכרתי בהכול בחדשות, בתאונה ובפתק שהוא דיבר עליו "שנבוא הביתה צריך לבדוק מה זה" אמרתי נרגשת
"ממש לא. אני לא מוכן שתתעסקי בזה יותר, זה הוביל אותך למצב הזה ואני ממש לא מוכן לאבד אותך אחות" אמר ונשק לי בלחי
ויצא מחדרי ואני נותרתי לבד מעכלת את השיחה שהייתה ושוקעת בשינה עמוקה עד ליום שלמחרת.
…………………………………………………………….
בבוקר שלאחר מכן קמתי ונזכרתי שאני עדיין בבית חולים "היי התעוררת. אל תדאגי אני בסך הכול רוצה לקחת ממך דם" הרופא אמר שראה את הבעת פניי המופחדות למראה המחט הענקית שהחזיק בידו
"אוקיי. מה גילתם שיש לי?, אני משוגעת?, מטורפת?" שאלתי את הרופא והוא בתגובה רק צחק
"מה מצחיק כל כך?, שאלתי אותו
"שככה את חושבת שאת. זה ממש לא נכון, אנחנו בסך הכל מנסים לבדוק למה את הגבת ככה" הרופא אמר בפשטות
"אז למה אני צריכה להישאר פה כל כך הרבה זמן?" שאלתי אותו
"כי אנחנו צריכים שתישארי בלי שאלות נוספות את מפריעה לי לעשות לך בדיקת דם" הרופא אמר בקול מרוגז ודחף לי את המזרק ליד ולקח את הדם שלי.
בסופו של כל התהליך הרופא רק בירך אותי לשלום ואיחל לי שתרגישי טוב ויצא מהחדר. הרגשתי שיש עוד משהו שבגללו הישארו אותי פה אבל לבנתיים אני חייבת לבדוק איך זה יכול להיות שעל שני הפתקים היה כתוב אותו הדבר
"היי אחותי. איך את מרגישה עכשיו?" שאל
"בסדר. אני פשוט משתגעת מזה שבשני הפקתים היה כתוב את אותו הדבר. למה יש לנו את הפתק הזה במגירה?" שאלתי אותו
"לא יודע. אבל תנסי לא להתעסק בזה עכשיו. תרפי קצת מהמוח שלך הוא עמוס" אמר ונתן לי נשיקה בראשי
"אני יודעת אבל זה הורג אותי" אמרתי לו
"אני מבטיח לך שאת תשכחי מזה אם תתני לזה לעבור. תעזבי את זה, זה כולה פתק מסכן שמצאו באוטו" אחי אמר וכבר התחיל להתעצבן
"בסדר. מה אתה מתעצבן כל כך" אמרתי
"אני מצטער, פשוט הבריאות שלך יותר חשובה לי מאיזה פתק טיפשי שנמצא באוטו של המכונית" אחי אמר אחרי שנייה בהתנצלות פתחתי את פי כדי לענות לו אבל מיד הדלת נפתחה ואיתה הופיעו ההורים מלווים ברופא שבדק אותי
"למה הוא פה?" שאלתי אותם
"הוא בסך הכל רוצה לבדוק אותך. כדי לראות מתי יהיה אפשר לשחרר אותך" אימי אמרה לי בקול שקט
"אימא שלך צודקת. אני פה כי אני רוצה לבדוק אותך. זה לא יהיה כואב יותר מדי" הרופא חזר על דברי אימי
"אוקיי" אמרתי וחיכיתי לרופא שהיה כרגע עסוק בלבדוק מה הרופאים האחרים עשו ומה היו התוצאות
"אוקיי, לפי התוצאות שאני רואה את בסדר גמור. את התעלפת מחוסר מים ולחץ גבוה מדי. אני ממליץ לך כרגע להימנע מלחץ מיותר ולשתות הרבה מאוד מים. מובן?" שאל הרופא והנהנתי כדבריו
"מעולה. נשאיר אותך פה להשגחה וכבר מחר את תהיי בביתך" הרופא אמר ויצא מחדרי
"את רואה?, הפתק סתם עשה לך לא טוב, תסתכלי מה נגרם לך בגללו" אח שלי אמר בקול ולא שם לב שההורים שלנו מאחוריו
"על איזה פתק מדובר?" אימי שאלה ואני קיללתי בתוכי "מה?…. פתק?, מי אמר פתק בכלל?" אחי הכחיש.
מה שאני יודעת שהקריירה שלו בטח ובטח לא תהיה של שחקן "אתה אמרת לה שבגלל איזשהו פתק נגרם לה כל זה, אז אני שואלת פעם אחרונה על איזה פתק מדובר?" אימי שאלה אך הפעם בקול יותר סמכותי.
נאנחתי ולקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לספר להם את מה שקרה בעקבות הפתק "אני ראיתי חדשות, ובחדשות היה מסופר על תאונה שקרתה לזוג צעיר וחוקרים מצאו במכונית פתק שהיה כתוב בו אני מצטער ביתי ואז אני נזכרתי במגירה שאמרת לי והופתעתי לגלות את הפתק אז פתחתי אותו וגילית שכתוב בו את אותו הדבר. אימא אחרי שסיפרתי לכם את זה אתם חייבים לעזור לי להבין למה בפתקים האלה היה כתוב אותו הדבר?" שאלתי אותה בקול כנוע ומחפש אחר תשובות
"אני באמת לא יודעת למה. אבל את מבינה שבגלל הפתק השטותי הזה אנחנו כמעט איבדנו אותך. את חייבת להפסיק עם כל ההרפתקאות האלה ולהתחיל לחיות חיים של ילדה נורמלית. שרוצה להתאהב בבחור שסיפרת לנו עליו במקום להתחיל לחפש דברים שאין עליהם תשובות. אני מציעה שתחשבי טיפה על הדברים שאמרתי במנוחה. מחר את משתחררת הביתה ואני רוצה שכבר אז תלכי לבית ספר ותתחילי את חייך בלי כל הסיבוכים שמסביב" אימי אמרה לי ונשקה לי קלות על מצחי וכולם יצאו אחריה בשורה מסודרת כמו חיילים ולא שכחו לסגור את האור אחריהם שאני אוכל לישון בשקט.
ומאז שקעתי במחשבות על הפתק ודברים אחרים.
…………………………………………………………………
כשקמתי בבוקר ופתחתי את עיניי הרגשתי שמשהו לא בסדר אבל נתתי לתחושה הזאת להיעלם וירדתי למטה "היי בן. מה קרה לך?" אבא שלי שאל אותי
"מה זאת אומרת?" שאלתי ושפשפתי את עיניי
"אתה נראה זוועה" אמר לי בלי טיפה של רגש וצחק שנייה אחר כך
"תודה אבא על התיאור. אני יודע פשוט יש לי תחושה שיקרה היום משהו לא בסדר" אמרתי לו
"הכול בסדר. אתה סתם פרנואיד" אבי הרגיע אותי ואמר לי ללכת להתלבש
ואני רק עליתי למעלה והתארגנתי לבוקר ועדיין הייתה בי את התחושה שמשהו פה לא יהיה כשורה "הלכתי" הודעתי לאחר כמה דקות שסיימתי להתלבש ויצאתי מביתי מודאג
"היי אחי מה יש לך?, אתה עוד לא נכנסת לשום שיעור וכבר אתה עם פרצוף תחת" אליעד אמר
"לא. זה…" באתי לפתוח את פי אבל מיד סגרתי אותו. לא רציתי לשתף אותו במה שאני מרגיש "זה?" אמר מסוקרן
"עזוב לא חשוב" אמרתי לו ונכנסתי לכיתה
"בוקר טוב תלמידים. דניאל לך תביא לי שוב רשימת שמות שלכם" המורה ביקשה ממני שוב והלכתי למזכירות להביא רשימת שמות
"היי לורה מה קורה?" שאלתי אותה
"בסדר. זה מוזר היום הילדה הזאת שחיפשתם מידע אחד על השני. נו…." אמרה מנסה להיזכר איך קוראים לה
"את מתכוונת לנועה?" שאלתי אותה "כן. לזאתי" אמרה פתאום שנזכרה בשמה
"מה קרה לה?" שאלתי בציפייה
"אני לא ממש יודעת, אבל אני חושבת ששמעתי שהיא בבית חולים" אמרה לא בטוחה באמצע
"מה?!" צעקתי ומיד רצתי מהמבנה של בית הספר ונסעתי לעבר בית החולים כשהגעתי לשם נשמתי עמוק כדי להירגע "את יודעת איפה נמצא החדר של נועה?" שאלתי את המזכירה שהייתה עסוקה בלתקתק במחשב דברים
"כן. רגע" הודיעה ובדקה בשבילי
"היא בקומה 5 חדר 250" אמרה והודיתי לה ועליתי במעלית בלי ידיעה מה הולך להיות עכשיו שהגעתי לקומה שהייתי צריך התחלתי ללכת לכיוון החדר שלה ושמתי לב שליד החדר שלה יש שני אנשים מבוגרים במקצת וילד גבוה יחסית שמבטיהם היו למטה שהבן הגבוהה הרים את מבטו וראה אותי הוא ישר התקדם לעברי במהירות ויכולתי לראות בבירור מי זה היה "למה את פה?" שאל אותי בלחש
"אני רוצה לראות אותה. אני כל הבוקר הסתובבתי עם תחושה שיקרה משהו. אבל לא תיארתי לעצמי דבר כזה" הסברתי לו
"אתה מוזמן לעוף מפה" אמר מתעלם ממה שאמרתי לפני כמה שניות
"אני ממש לא הולך לעשות את זה. בבקשה אני רק רוצה לראות אותה ולדעת שהיא בסדר ואז אני נשבע לא להתקרב אליה יותר" אמרתי לו והוא התחיל להירגע יותר
"אתה מבטיח?" שאל בחשש הנהנתי לאט והוא נתן לי לעבור לחדר שלה.
כשפתחתי את הדלת ראיתי אותה שוכבת על המיטה שעיניה עצומות והידיים שלה על בטנה, התקדמתי לעברה וליטפתי את בטנה ואת פנייה היפות והחלקות כמשי. היא נראית כל כך יפה גם כשהיא ישנה ולא מודעת למה שקורה. ישבתי על הכיסא שלידה והבטתי בה כמה שעות עד שהיא פתחה את עינייה והביטה לעבר החלון ונאנחה וכשהביטה בצד השני וראתה אותי היא פלטה צעקה "תירגעי" אמרתי לה מיד
"אני בסך הכול באתי לראות מה איתך" המשכתי
"ראית, אתה יכול ללכת" אמרה באדישות מוחלטת
"למה?" שאלתי אותה והיא הביטה בי בבלבול "למה מה?" שאלה
"למה את עושה לי את זה?, אני באתי לדאוג לשלומך וככה את מתנהגת אלי?" שאלתי אותה בעצב והיא הביטה בי המומה שככה אני מרגיש
"אני מצטערת. אני פשוט לא רגילה לצד כזה שבך. מאז שראיתי אותך אני הבנתי שאתה המלך של הבית ספר וחשבתי שאתה מתנהג לאנשים בצורה קצת מכוערת" הודתה
"נכון שאני המלך, אבל אני מתנהג לאנשים בצורה מכוערת זה רק למי שעושה משהו למי שחשוב לי" אמרתי לה והייתה בינינו שתיקה רמה עד שאח שלה פתח את הדלת והרס את השיחה
"אני מצטער, אבל אתה חייב לעזוב הרופא רוצה לבדוק אותה אם היא תוכל להשתחרר עכשיו" אחיה אמר לי והנהנתי לו והבטתי בה יושבת על המיטה והייתה מופתעת ממה שאמרתי לפני שנייה לפני שאח שלה הפריע לנו
"ביי. אני מקווה לראות אותך שוב בריאה ושלמה בבית ספר" אמרתי לה ונשקתי על לחייה היא החזירה לי באות תודה ויצאתי מהחדר אבל לפני זה אח שלה לחש לי באוזן
"אני מקווה שאתה זוכר את ההבטחה שלך" יצאתי אדיש מהחדר ובבית החולים ונסעתי בחזרה הביתה לא היה לי כוח להודיע שאני בבית וישר התנפלתי על הספה מול הטלוויזיה. אין דרך יותר טובה מלשחרר את המחשבות שלי מול הטלוויזיה. ככה הייתי בערך 4 שעות עד שאחותי נכנסה הביתה ומיד התיישבה כמוני מול הטלוויזיה ולקחה את השלט והעבירה ערוץ "נו. באמת. טל תעבירי עכשיו ערוץ" צעקתי עליה
"לא בא לי. אתה היית פה מספיק זמן עכשיו תורי" אמרה בהתחכמות
"ממש לא. הייתי בבית חולים" אמרתי לה, ושהיא שמעה בית חולים היא מידה הפנתה את מבטה עלי והייתה עם מבט זועם בעיניה
"אני לא מאמינה!, מה קרה לך?" שאלה בדאגה
"לי לא קרה כלום. אבל למישהי מהבית ספר שלי כן" אמרתי לה
"אוו. ולמה הלכת אליה?" אחותי שאלה
"כי אני דואג לה למרות הצרות שהיא עושה לי" השבתי לה על שאלתה
"אתה מאוהב" היא צרחה
"מה?, ממש לא נכון" צעקתי ורדפתי אחריה בכל הבית
"חכה ונראה מה ההורים ישמעו" היא צעקה לי וצחקקה בכל הבית, החלטתי להגביר את מהירותי ותפסתי אותה ממש קרוב לדלת
"אני מבינה שאתם משחקים ילדים אחד עם השני" אימי פתאום הופיעה בדלת
"אנחנו לא משחקים, אמרתי לדניאל שהוא מאוהב כי הוא הלך לבקר את הידידה שלו בבית החולים" טל הסבירה הכול ואימי פתחה את עיניה בהפתעה
"זאת הנועה הזאת ששיגעה אותך כל כך?" אימי שאלה אותי והנהנתי
"היא חשובה לך?" שאלה
"לא כל כך. אבל מה רצית שאני יעשה?. שאני אשמע את זה ולא יעשה כלום?" שאלתי את אימי והיא הנידה את ראשה לשלילה
"ממש לא חמוד שלי. עשית בשכל שהלכת אליה. אבל אתה בטוח שאתה לא מרגיש אליה משהו יותר מזה?" היא שאלה ונכנסה לתוך הבית משאירה אותי בפתח הבית עם מחשבות "טוב נמאס לי משתיכן. אני לא מאוהב בה אני בסך הכול דואג לידידה שלי" הודעתי להן והן צחקו
"מה מצחיק?" שאלתי אותם
"אתה" הן אמרו ונאנחתי בשקט.
בלילה אבא שלי בא הביתה והתעדכן ב- "חדשות" שאימי וטל סיפרו לו. והייתה לנו שיחת בנים על זה שבנים גם יכולים לאהוב, הוא גם סיפר לי איך הוא ואימא הכירו. בסוף השיחה שיקרתי לו שאני רוצה ללכת לישון מוקדם כי יש לי מחר מבחן והוא האמין לזה ויצא.
…………………………………………………………………..
שקמתי יום למחרת נזכרתי בביקור של דניאל אתמול ואיך שהוא יצא מכאן עם פרצוף עצוב כאב לי הלב עליו. "בוקר טוב" נשמע הקול של הרופא "את רוצה להשתחרר מפה?" שאל ואני הנהנתי
"יופי. אני רק אבדוק אותך ליתר ביטחון וההורים שלך יחתמו על מסמך שחרור. ואת תעופי ותחזרי לחייך החדשים" הרופא אמר בקול שמח ואני עשיתי כל מה שהוא אמר.
בסביבות הצהריים השתחררתי מבית החולים ונסענו הביתה, כמה זמן לא הייתי בבית. כשפתחנו את הדלת הסתכלתי על הבית אבל מיקמתי את מבטי לעבר הספה שבה הכל התחיל. אח שלי שם לב לכך ושם לי את ידו על כתפי ולחש לי "הכל יהיה בסדר. אמרתי לך להפסיק עם כל זה ולהתחיל את הכל מחדש. תאמיני לי את לא צריכה את זה" והלך לחדרו
"טוב יקרתי. בגלל שיצאת היום מבית החולים את נשארת בבית אבל. וזה אבל גדול את ממחר מתחילה לחזור ללימודים ולהשלים הכול" אימי אמרה לי ואני הנהנתי במהירות ועליתי לחדרי שולחת לקבוצה שלי, של ליה ושל עומר הודעה
"השתחררתי מבית החולים!!, ממחר אני תלמידה מן המסדר" והתנתקתי. לא עברה דקה וכבר הטלפון הראה הודעה מהקבוצה.
"היי. שמחה שהשתחררת. איך את?" ליה שאלה אותי
"בסדר. מחכה כבר למחר. יש לי משהו דחוף להגיד לך" שלחתי לה בחזרה
"היי מה אני? עז?" עומר שלח
"כן" שלחנו אני וליה ביחד ועומר שלח סמיילי צוחק.
"חברים אני חייבת לאכול. האוכל של בית החולים היה מגעיל" שלחתי והוספתי סמיילי שיורק משהו
"בסדר. דברי איתנו מחר" ליה ועומר שלחו לי והתנתקתי. ירדתי למטה ואכלתי ארוחת ערב כי היית ממש רעבה "היי. איתי חכה" אמרתי לו שראיתי את אחי עולה לחדרו אחרי שטחן פה במטבח. הוא הסתובב אליי וחיכה שאני אדבר "שהייתי בבית החולים אתמול, דניאל בא וכשהוא יצא לחשת לו משהו. מה זה היה?" שאלתי אותו
"תקשיבי נועה אני אומר לך את זה פעם אחת כי אני אוהב אותך ודואג לך. מה שאמרתי לו זה ממש לא עניינך, ואני מבקש שתתרחקי ממנו. הוא פוגע באנשים ככל יכולתו" אמר ועלה למעלה. "אני לא מבינה מה הולך כאן" מילמלתי לעצמי וירדתי למטה לשולחן והוצאתי את הפתק שמצאתי מכיסי. הבטתי בפתק מחפשת אחר משהו חשוד בפתק ולא מצאתי
"נועה את יכולה להביא לי עט מהמטבח בבקשה" אימי צעקה לי
"בטח אימא. עוד רגע" אמרתי לה והלכתי לקופסא עם העטים וניסיתי כל אחד מהעטים על הדף ושום דבר לא עבד חוץ מעט אחד. עליתי לחדר של ההורים שלי והושטתי לה את העט
"תודה מתוקה שלי" אמרה ונשקה לי בלחי וירדתי למטה לוקחת את הדף ומסתכלת עליו שוב לקחתי את אחד העטים שניסיתי ופתחתי, סגרתי, פתחתי וסגרתי שוב ואז נפל משהו מהעט ולקחתי אותו.