הכל מתחיל בלונה פארק

הם ישבו על הספסל, חבוקים. "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך" הוא לחש, בין פעם לפעם מנשק את ראשה ונושם את ריחה המתוק. ראשה היה קבור בחזהו וידיה חבקו אותו, לא רוצות לעזוב. הצלצול נשמע והם קמו מהספסל, אוחזים ידיים. היא נעמדה על קצות אצבעותיה בניסיון להגיע לשפתיו ונשקה לו, "אני אוהבת אותך" היא אמרה, ומחצה אותו בחיבוק אוהב. הם נכנסו לכיתה ונפרדו, היא הלכה למקומה והוא הלך למקומו.
עכשיו, תנו לי להסביר לכם איך כל זה קרה. הכל התחיל בלונה פארק, ממש לפניי שבוע ויום. הם הלכו עם עוד כמה חברים – שנחשו מה? גם הם זוגות מאוהבים, בערך. אבל בואו נתמקד בשניים האלה, אוקיי?

"טוב, אז עידו אתה יושב עם אלינה, אני עם בר ואורן (הערת הכותבת/מספרת: זו בת) עם מנחם, כמו פעם קודמת, סבבה?" אמרה. היא לא חיכתה לתשובה וחייכה, "מעולה". הם עלו על הג´ירפה וישבו בזוגות שנקבעו מראש. הכל היה בדיוק כמו שתוכנן – אנה שודכה עם בר, אורן שודכה עם מנחם (מה שבעבר נגמר כטרגדיה וחודשים ארוכים של דכאון) ואלינה שודכה עם עידו. הם, ידידיי, הזוג בו נתמקד.
הם ישבו זו לצד זה, מדברים על אה, בא, גא, דה, הא… וכן הלאה והלאה והלאה עד שנגמר הסיבוב על המתקן. לא היה תור, כך שיכלו להישאר לעוד תור, אך יאנה ועידן העדיפו לנצל את העובדה שהלונה פארק ריק כמעט לגמרי וללכת לאנקונדה ולבלק ממבה. מה האחרים עשו? למי אכפת.
אלינה חיכתה בתור לבלק ממבה (יחד עם עידו) מלאת חששות, שכן מעולם לא עלתה על המתקן, ובכללי זו הייתה הפעם השנייה שאי פעם הלכה ללונה פארק. הוא אמר לה "אל תפחדי" וחיבק אותה, והיא ניצלה את הרגעים הספורים בהם הייתה בין זרועותיו לנשום את ריחו. הוא, בלי שידעה, עשה אותו דבר. "להחזיק לך את היד?" אמר בגיחוך. הנערה מאחוריהם נאנחה, "הווו איזה זוג חמוד" אמרה להם. הוא חייך לאלינה ואמר "נכון? עכשיו את מאמינה לי יאנושקה?" היא הביטה בו, מגחכת. הם לא היו זוג ולא בטיח ולא אבטיח ולא ענבים ולא זיתים. סתם ידידים, למרות שהיא רצתה שיהיו מעבר. היא הביטה בו, "לא מאמינה ולא מאמינה" אמרה, שרה במנגינה המוכרת של "נה נה בננה תחת שלי נה נה" או איך שלא הולך השירון המטופש הזה שכולם מכירים. והוא? הוא פשוט נשק לה כדיי שתסתום וגרר אותה לעלות למתקן, אוחז בידה חזק. הנערה נאנחה ומלמלה "הלוואי והחבר שלי היה דומה לו יותר" והחבר שלה, שהיה מאחוריה, נשק לראשה וחיבק אותה, גורר אותה למתקן. אבל! שני אלה לא מעניינים לנו את קצה הפופיק.
בקיצור, מהרגע ההוא בלונה פארק ועד היום הזוג (לא ממש) לומד לו באושר ו(הבן בעיקר) בעושר!