הכל יכול לקרות 2 (החתונה)-פרק 3 (16+)

נ.מ טל
אני רצה החוצה ומתיישבת עוד פעם באמצע הרחוב. וואו ישלי בעיות.
אני פשוט לא יכולה לראות אותו יותר. הוא עושה לי הרגשות שאני לא צריכה ורוצה שיהיו לי.
אני צריכה לנשום,זה מה שאני צריכה. אני רואה איך שהאנשים סביבי צופים בי כאילו אני הופעה חופשית. חבל שברחתי,אני ממש רציתי קפה. וגם עזבתי את שני המסכנה!אוי שני!
אני מוציאה את הטלפון ובאה לחייג אליה.
"אני רואה שזה נהיה המקום שלנו." אליה אומר לגבי. אבל הוא קרוב. אני מרגישה את קולו מגרד את צוורי.
אני מסתובבת.
"אליה,עזוב אותי." אני לוחצת על השם שלה בטלפוני.
"אל תדאגי,שני התיישבה ליד שחר והם התחילו לדבר. מנומסת כמו תמיד זאת." אליה אומר ומתישב לידי. אני לא יכולה להכחיש את המראה שלו.
קוקו,גופייה אפורה וגינס שחור. אני מרגישה הרגשה נעימה מלמטה ונהיית מובכת.
ממתי אני כל כך מתרגשת מקרבה לגבר מושך? אני עם עמרי כבר בנוח כבר שנים.
"כן היא מנומסת." אני רואה שעמרי שלח לי תמונה של תותי.
"את מחייכת." הוא אומר ומתבונן על מסכי.
אני מיד מסתירה את הטלפון,הוא לא צריך להיזכר יותר בתותי.
"זה תומר?" הוא נראה פגוע ועצוב.
"אליה מה אתה רוצה?" אני שולחת מהר סמיילי של נשיקה ומחזירה את הטלפון לתיקי.
"אני צריך לדעת פרטים על החתונה." פתאום נהפך לו חיוך רחב על הרפצוף ואני לא מבינה למה.
אני רואה שהוא מסתכל על הריצפה ליד תיקי,אני רואה שעם הוצאת הטלפון יצא גם טמפון אחד וקונדום אחד. פאק.
אני מהר אוספת את הדברים לתיק ולא מחכה לתגובה ממנו לפני שאני קמה.
"קונדומים הא?" הוא מרים מהריצפה עוד משהו. טבעת שתותי נתת לי. כוס עמאק עם המזל שלי היום.
אני גונבת לו את הטבעת ומתחילה ללכת לבית קפה.
"טל." קולו עובר דרכי ואני מוצאת את עצמי נעצרת.
"אל תברחי." הוא מתקרב ונוגע לי ביד.
"אליה,אתה לא מבין שמאז שאני ראיתי אותך אני בדיכאון? אני סתם נזכרת בדברים שאני צירכה לשכוח מהם. אתה עושה לי את זה. אתה פוגע בי ואני לא צריכה את זה עכשיו." אני מנסה לא לבכות,הוא לא יכול לראות אותי במצב כזה.
"כוס עמאק איתך טל." הוא פתאום אומר ואני מרגישה שהמגע שלו הפסיק.
אני מסתובבת אליו ואני רואה שהוא מתחיל ללכת.
"לא מגיע לך ללכת!" אני פולטת.
"לא הגיע לך ללכת! לעזוב אותי ככה!" אני זורקת את התיק לצד.
הוא לא מפסיק ללכת.
אני רצה אחריו ותופסת לו את היד.
"לא הגיע לך לפגוע בי ככה!" הוא צועק עלי בזמן שהוא מסתובב.
"אתה זה שעזבת!" אני דוחפת אותו בחזה.
הוא כרגיל נשאר במקומו.
"את זאת ששיקרת!" הוא צופה בי,מחכה לתגובה שלי.
"אני שונאת אותך! אני בחיים לא רוצה לראות אותך יותר!" אני דופקת לו בחזה פעם אחר פעם והוא לא מגיב.
"למה היית צריך לעזוב?" אני שמה לב שכל פרצופי רטוב מדמעות. אני נתלעת עליו והוא תופס אותי.
"טל תנשמי,תנשמי." הוא לוחש לי לאוזן.
"אתה בן זונה,אני רוצה שתמות." אני בוכה לתוך חזו.
"למה את מתחתנת איתו?" הוא אומר וקולו חלש,שבור כמעט.
"כי הוא תמיד היה שם בישבילי." אני מלטפת לו את החזה,הריח שלו מופץ בתוך אפי ונעים לי.
"את מאוהבת בו?" הוא מושיב אותי על ספספל ועדיין מוצא דרך להשאיר אותי עליו.
"ברור" הריח שלו מזכיר לי כל כך המון.
"תגידי לי שאת מאוהבת בו." הוא מלטף את שיערי.
"למה" אני קמה ממנו. מעוצבנת. מה הקטע?
"כי אני לא רואה אותך עם אף אחד חוץ ממני." הוא מתבונן לתוך עיני. עינייו נהיו כולם שחורים עם רגש. אני מסיטה את מבטי ממבטו הדומיננטי.
"אליה,אתה זה שעזבת." אני מתבוננת בידו,שמה לב שיש שם צמיד מיוחד אפור.
"וזאת הייתה הטעות הכי גדולה שעשיתי." הוא רואה לאן מבטי הלך ומסובב את השרשרת שתראה את האותיות של שמו.
"אני גידלתי את תותי לבד." אני חוזרת לעיניו.
"אני יודע." הוא מתבונן בידי ועיניו גדלות.
"זה אני או שיש לך פאקינג קעקוע?!" הוא מתרפץ בצחקוק.
אני מזיזה את ידי מתצפית ראייתו.
"כן עזוב." מה שהוא לא יודע ולא ידע שהקעקוע הוא עליו כתוב שם ט.א.ת. הוא בחיים לא אדע מה המשמעות שלו. שיש לי משהו בגוף שיש לו קישור אליו.
אני מתתבוננת בידו שגם שם יש קעקוע. אני רואה את האות ט אבל הוא תופס אותי ומסתיר את היד.
"אני רואה ששמרנו המון סודות אחת מהשני בשנים האילו הא?" אני אומרת.