הכחדה בשל האהבה (שם מטופש יכול להיות שישתנה )

עמדתי שם היה קר, קר יותר מהרגיל, קור שאני בתור ערפדית מעולם לא חוויתי בעוצמה כזאת.
הרצפה רעדה , הציפורים השתתקו ורק הרוח נשבה בקולי קולות .
אני לא מאמינה שעשיתי את זה.
הכחדתי מין שלם מהעולם, את האחרון מסוגו, מישהו שהיה תקוותם האחרונה, כלומר בערך האחרונה כי מלבדו יש אותה, אני שונאת אותה.
למה הוא לא בחר בי וזהו? אבל עכשיו זה לא משנה, עכשיו גורלם חרוץ; הוא ערפד והיא, היא תעלם מהעולם תוך מספר דקות ספורות.
אני מתקרבת אליה ומוצצת את כל דמה, עד הטיפה האחרונה בעוד הוא מתפתל לצידי מכאבים.
לא נורא עוד כמה דקות הוא יהיה איתי וישכח את כל עברו האנושי.
פרק ראשון:
עמדתי ליד חלון חדרי, טיפות הגשם טפטפו במלוא עוצמתן על זכוכית החלון,
תקתוק השעון נישמע מקצה חדרי , קולות רגליים נשמעו מהמדרגות.
מלבדי ומלבד אחי אין אף אחד בבית.
"אויש שוב פעם מייק התעורר? הילד הזה לא יכול לישון נורמאלי? " אמרתי לעצמי בזעם.
התחלתי ללכת בצעדים כבדים ומגושמים לכיוון דלת חדרי, פתחתי אותה ומה שראיתי היה מזוויע: מייק הקטן זרוק על הרצפה מולי כשצווארו מדמם ופניו לבנות כסיד.
נבהלתי. איך זה קרה? *מה* קרה? קרסתי על הרצפה מבועתת.זחלתי נואשת וחרדה אליו , ידיי חיבקו את גופו הקטן בחוזקה, גופו בגודל ממוצע כמו של כל ילד בן 5. לא יכולתי לבכות, גוש צורם נתקע לי בגרון אך דמעות לא זלגו.
"מי…" ניסיתי לצעוק את שמו אך קולי השתתק בבת אחת כשהרגשתי את הדקירה הצורמת בגרוני שלי.
מיד הסתובבתי לאחור ותפסתי בראשו של מי שגרם לדקירה, הוא הצליח לחמוק מידי וגופי התחיל להתפתל מכאב חודר, כאב כזה שלא ידעתי בכלל שקיים.
הבטתי בעיני היצור המשונה וראיתי שזה ערפד כמו כל החלאות האחרות שבגללן האנושות נכחדת.
עיניו היו אדומות ומאימות, אך פניו היו לבנות ומרגיעות . הדבר היחיד שניראה מאיים בו חוץ מעיניו היו שיניו החדות , נוטפות הדם.
ההייתי בטוחה שזה הסוף, שזהו אני אמות עכשיו, התקרבתי לגופתו של מייק ונשקתי על ראשו הזהוב, המוות עטף אותו במעין שינה נצחית, שלוה.
כאבי התופת שמילאו את גופי עדיין כאבו במלוא כוחן ואני התחלתי לצרוח כשמשהו מוזר קרה; גופי התחיל להלבין באיטיות וקור מוזר התפשט בתוכי.
הערפד המוזר לא ניסה לרצוח אותי, הוא ישב שם והמתבונן מהצד בתהליך השינוי שלי.
זה לא כאב, זה היה מצמרר. אי אפשר לקרוא לזה כאב כי זה יותר חזק מזה.
זה חודר לעצמות, לורידים, מקפיא את הדם, זורם כמו חשמל לאורך כל הגוף, אתה מרגיש כלוא בתוך גופך שלך.
אני לא מצליחה לזוז, אני משותקת.
אני מסתכלת טוב-טוב בעיניו האדומות, הן מרגיעות אותי בצורה משונה.
"קומי." הוא פוקד עליי בקול נוקשה אך מלאכי.
אני נאנחת ולא מצליחה לזוז.
"קומי!" הוא צועק עליי ואני לא מצליחה.
"קומי ,אמרתי לך!" הוא מצווה עליי.
אני מרגישה שוב את ידי ולאט לאט את כל גופי.