הכוכב התאהב בי פרק 2

"אני אוהב אותך" אמר לבסוף.
"גם אני….אותך" אמרתי גם אני והסמקתי.
"טוב, כדאי שנרד לאכול….." אמר לי מאט.
"לא, אני לא רוצה…." עניתי. מאט הביט בי במבט שואל. לא ממש התייחסתי, רק התכרבלתי במיטה שלו ואחרי כמה דקות נרדמתי. הייתי עייפה. כשהתעוררתי הייתה שעת לילה מאוחרת, או שעת בוקר (מאוד) מוקדמת. גיליתי שמאט נרדם כשפניו מרוחים על שולחן הכתיבה. הבטתי בדף הנייר שהיה מונח על השולחן, זה היה שיר, שיר אהבה, השם שלי הופיע שם! 'הוא כזה חמוד…..' חשבתי לעצמי. הנחתי את הדף בחזרה על השולחן וניערתי קלות את מאט תוך קריאות חרישיות בשמו. לבסוף הוא התעורר. "קרול….." הוא אמר את שמי והביט בי במבט ישנוני. "לא, זאת סתם מישהי שאתה לא מכיר שבטעות נישקת אתמול……" עניתי לו. הוא חייך, שפשף את עיניו, קם מכיסאו וחיבק אותי. הוא לחש באוזני: "זה לא היה בטעות, קרול…" חייכתי. ראשו התקרב לשלי, מצחו נגעה בשלי. "ואני שמחה שזה לא היה בטעות…." אמרתי לבסוף. "את עייפה? למרות שהרגע קמת….." הוא שאל אותי.
"קצת…" עניתי. שנינו נשכבנו במיטה והתחלנו לדבר. "אז מה קרה אחרי שנרדמתי?" שאלתי את מאט.
"ירדתי לאכול, והילרי וזאק תחקרו אותי בנוגע ליחסים ביני לבינך." ענה לי
"ומה ענית?" שאלתי
"סיפרתי להם. ידעתי שלא תכעסי עלי, כי הילרי היא החברה הכי טובה שלך, וזאק הוא החבר הכי טוב שלי…" ענה
"אני לא כועסת" אמרתי לו. אחרי זמן מה של שתיקה מאט שאל אם קר לי, כי התחלתי לרעוד, עניתי שכן והוא חיבק אותי כדי לחמם אותי. נרדמנו. בבוקר התעוררנו מקול נקישות בדלת. "מאט, קרול, אתם שם?" זאת הייתה הילרי. "אנחנו כאן" ענה לבסוף מאט.
"אני יכולה להכנס?" שאלה הילרי
"לא" ענה מאט
"כן" אני אמרתי. הילרי נכנסה. "היי" אמרה בקלילות.
"היי" עניתי
"היי" גם מאט אמר
"מה אתם עושים?" שאלה הילרי
"בנג'י" אמר מאט בציניות
"האמת, הרגע קמנו…" אמרתי
"אההה… אני מצטערת….." אמרה הילרי וחייכה חיך מתנצל
"הילרי!" נשמעו קריאותיו של זאק מחדרה של הילרי
"אני כאן!" ענתה לו הילרי. זאק מצא את הילרי, חיבק אותה ונתן לה נשיקה קצרה על שפתיה.
"מחר המופע" אמר זאק
"אנחנו יודעים ענתה הילרי
"היי, קרול, את יודעת שאם את רוצה אני יכול להכניס אותך למופע….." אמר לי מאט
"אני יודעת, אני לא רוצה" אמרתי
"למרות שיש לך את הקול הכי מדהים בעולם?" שאל אותי מאט
"למרות זאת, אני לא רוצה…." אמרתי
"היי, יש לי רעיון, בואי נשיר ביחד, יש לי כמה שירים שהם דואט…" הציע מאט
"זה רעיון טוב" אמרה הילרי
"כן" הסכים איתה זאק
" אני לא רוצה!" אמרתי קצת בכעס….
"טוב, אבל אל תכעסי" אמר מאט ונתן לי נשיקה על הלחי
"מה אתה הולך לשיר?" שאל זאק את מאט
"זה סוד." ענה מאט. הילרי קראה בעניין רב את השיר שהיה מונח על שולחן הכתיבה בלי שמאט שם לב. לבסוף שאלה את מאט "אתה כתבת את זה?" מאט נבהל כששמע את קולה של הילרי בוקע ממקום שלא ציפה לו. "כן" עניתי במקומו
"מאיפה את יודעת?" שאל אותי מאט בפליאה
"ראיתי אותו, לפני שהערתי אותך בלילה" עניתי
"כבר לא סוד כל כך, אה?" שאל זאק וצחק ואז הוסיף "טוב, תנו לי לראות אותו" זאק קרא את השיר ואמר "מאט, אחי, אתה רומנטיקן…." וקרץ לו.
"זאת הייתה אמורה להיות הפתעה…. רציתי שתשמעי אותו במופע…" מאט הסתכל עלי ונראה מאוכזב.
"אז…. אתם מתכוונים לגלות לעולם על זה שאתם ביחד?" שאלה הילרי
"כן" ענה מאט ונתן לי נשיקה קצרה על הלחי
"אוי לא!" אמרה הילרי בפתאומיות
"מה רע בזה שנגלה לעולם?" שאלתי
"לא, זה לא רע, זה נפלא. רק ש…. אני מקווה שתם יודעים להתארגן לבית הספר בשבע דקות….." אמרה הילרי ורצה לחדר שלה ומשם צעקה "כי אני לא!" הסתכלנו כולנו בשעונים ונבהלנו. רצנו לחדרים שלנו להתארגן, אבל לא הספקנו להגיע בזמן. אני ומאט היינו הראשונים בלימוזינה. "אממ… קרול… יש לי משהו לומר לך…" אמר לי מאט ועל שפתיו חיוך
"מה?" שאלתי
"עברתי כיתה….. לכיתה שלך, כדי שנוכל להיות ביחד…" אמר. שמחתי נורא. באותו הרגע הגיעו זאק והילרי ויצאנו לדרך. כשהגענו, זאק והילרי רצו לכיתות שלהם. מאט גרר אותי לחכות לו רגע, כי היה צריך ללכת לשירותים. הסכמתי, אבל בתנאי שאני מאשימה אותו באיחור שלנו. אחרי שיצא רצנו לכיתה. נכנסתי ראשונה. "את מאחרת, קרוליין" אמרה המורה. "זה באשמתי" אמר מאט ונכנס לכיתה. כולם קמו והתנפלו על מאט. המורה, שעשתה כאילו לא שמה לב, יצאה מהכיתה בטענה שהיא הולכת לאחת המורות האחרות לבקש טוש לוח. אחר כך ראיתי אותה יושבת בחוץ ומעשנת, אבל אז סגרו את דלת הכיתה ולא ראיתי יותר כלום ממה שקורה מחוץ לכיתה. כולם קפצו על מאט וביקשו תצלום וחתימה. מאט התחנן שיפסיקו, אבל אף אחד לא שמע.
"היי, תפסיקו!!!" צעקתי חזק כל כך עד שכולם השתתקו והמבטים מופנים אלי. אחרי שתיקה קצרה נדחקה ויולט מבין התלמידים ודחפה אותי. "מי את חושבת שאת שתחליטי ככה דברים?" שאלה אותי ויולט בקול הסנובי שלה. כולם צחקו. כולם חוץ ממאט כמובן. הסתכלתי על מאט, רציתי לספר אבל הדמעות חנקו את גרוני ואיימו לפרוץ החוצה. מאט ניסה לומר משהו ולהגיע אלי אבל התלמידים השתיקו אותו ואמרו שישמור על קולו העדין, ושזה עניין לא גמור ביני לבין ויולט. אבל זה לא היה נכון. "תספרי!" הצליח מאט לומר לפני שהשתיקו אותו התלמידים מחדש. ניסיתי, אבל לא הצלחתי. התחלתי לבכות. ויולט נראתה מרוצה. מאט שוב ניסה לדבר ושוב השתיקו אותו, שוב ניסה לבוא אלי, ושוב הרחיקו אותו ממני. כששאל הצליח לשאול אותם למה הם מרחיקים אותו ממני הם ענו "כדי שלא תדבק ב'חנוניות' שלה". מאט רתח מזעם אחרי ששמע את התשובה. הוא שוב ניסה לדבר, ושוב- השתיקו אותו. הוא ממש התעצבן עד שפשוט נדחף בין הילדים וניגש אלי. אני עדיין הייתי מרוחה על רצפת הכיתה, בוכה. הוא התכופף לידי ואמר "בואי. אנחנו חוזרים. את לא באה לבית הספר הזה יותר, וגם אני לא. אני הולך לומר למנהלת שלא יתקיים מופע, וגם את הסיבה לכך!" הוא נתן לי נשיקה קצרה על שפתי וכולם היו המומים ממה שראו. הוא עזר לי לקום, והתחלנו ללכת לכיוון היציאה. כשפתחנו את דלת הכיתה מצאנו המוני ילדים שבאו לבדוק על מה הצעקות. גם הילרי וזאק היו שם. כשראיתי את הילרי רצתי לחבק אותה. "מה קרה לך?" שאלה אחרי החיבוק, כשראתה אותי אדומה מבכי. סיפרתי לה הכל, כמו ילדה קטנה שמספרת משהו לאמה. סיפרתי לה הכל מול כולם. לא היה לי אכפת. אחרי שסיימתי את הסיפור הילרי הסתכלה על מאט והוא הינהן לה כמאשר שהסיפור שלי אמיתי. מאט התקרב אלי וחיבק אותי, אחר כך אמר בקול "בואי נלך מכאן, אהובה שלי…" הנהנתי לו לאישור, שגם אני רוצה לעוף מכאן ולא לחזור.