הכוכב התאהב בי פרק 11

"מה?! ה'סוד הגדול'? זה….. זה……" גימגמתי.
"את יכולה לספר לי, אני לא אגלה!" אמרה ג'יין. הבטתי לעבר מאט והוא הינהן לחיוב.
"כן…. ה'שמועות' נכונות. אני באמת בעלת כוחות מיוחדים שמסכנים את כולם." אמרתי כשפני מושפלות מטה.
"אוקיי" אמרה ג'יין שלא ידעה מה לומר.
"אוקיי" חזר אחריה מאט.
"אוקיי?" שמעתי קול מוכר שואל.
"קיידל!" כמעט צעקתי את שמו.
"תירגעי, זה רק אני…." אמר זאק.
"אבל מאחוריך…." אמרתי. זאק הביט אחורה.
"קיידל!" אמר זאק.
"אל תדאגו, אני לא אספר……" אמר קיידל.
"לא כדאי לך לספר…." אמר מאט.
"אז… מה דעתכם לספר לי ולג'יין מה באמת הולך כאן?" שאל קיידל. סיפרנו להם את הכל. הם הבטיחו שלא יגלו. הילרי התעוררה וזאק בירך את פניה בנשיקה רכה.
"מה השעה?" שאלתי.
"עוד מעט 6 לפנות בוקר." ענה לי קיידל. פתאום שמעתי דפיקה בדלת.
"אתם שמעתם את זה?" שאלתי את הערים.
"את מה?" שאל מאט.
"את הדפיקה בדלת" עניתי. לפתע שמעתי את הקול של אמא שלי אומר 'קומי, קרול מותק, את צריכה להתכונן לגן!' זה נאמר ברכות, בדיוק כמו שאמרה את זה מלפני כמה שנים. דמעות הציפו את עיני.
"אני סתם מדמיינת…." אמרתי והדמעות החלו ללטף את לחיי.
"מה את מדמיינת?" שאל זאק.
"את…. את אמא שלי, מעירה אותי בבוקר…." עניתי בעודי בוכה.
"היה כתוב על זה משהו בספר!" אמר מאט.
"מה?!" הבטתי לעברו.
"קראתי את כולו. יש יותר מ4 יסודות, פשוט מים, אדמה, אש ואויר הם הכי בסיסיים. את יכולה לגלות עוד אלמנט!" אמר מאט. הסתכלתי עליו.
"אני לא רוצה לגלות עוד אחד! הספיקו לי ה4 האלה שהרסו לי את החיים!" אמרתי.
"היה כתוב שה'גורל' ייתן סימן לפני הופעת האלמנט החדש. הסימן יכול להיות זיכרונות, הזיות ועוד דברים. אפילו חיזוי העתיד." אמר מאט.
"אתה לא מקשיב למה שאני אומרת?!" אמרתי למאט בעצבנות.
"אני מקשיב, אבל אני לא בטוח שזו הגישה שתגרום לך להרגיש הכי טוב. אולי במקום לחשוב על זה בתור עוד משהו שיכול להרוס לך את החיים, תחשבי על זה בתור עוד כישרון שמייחד אותך מכולם, או התקדמות בתחום החיים הזה. רק תחשבי על זה בתור משהו טוב." אמר לי מאט.
"אולי אתה צודק…." אמרתי.
"ברור שהוא צודק! זה מאט ריין!!!!" אמרה ג'יין בקול של מעריצה וכולנו צחקנו.
"אז….. מה זה כבר יכול להיות? איזה סימן זה כבר להיזכר באמא שלי?" שאלתי.
"אולי…. אולי זה קשור איכשהו לאמא טבע?" הציעה הילרי. פתאום שמעתי עוד דפיקות בדלת, אבל הפעם הן לא היו עדינות ורכות אלא אגרסיביות. שמעתי את קולה של דודה קייסי: 'נו כבר, קרוליין! קומי!!!!! את צריכה עוד להכין ארוחת בוקר, לטאטא את הרצפה, להתארגן לבית הספר, להכין אוכל לצהריים ולסדר את הסלון!!!!' הרגשתי זעם.
"מה עכשיו?" שאל קיידל.
"דודה קייסי" אמרתי מעוצבנת.
"אני שונאת את דודה קיסי!!!!" צעקתי והרגשתי את כל הזעם כאילו יוצא מתוכי. פתאום שמתי לב שהזעם באמת יוצא מתוכי. הוא מקיף אותי באור סגול בוהק, ואז אורות המופיעים לשנייה ונעלמים בצבע כחול- צהוב בוהק. לאט לאט האור נחלש ואני שמה לב שהאור היה מופנה רק כלפי הדלת, ואף אחד אחר לא נפגע. הייתי מותשת. נמרחתי על הרצפה ואמרתי: "ברקים….."
"וואו…." אמר מאט בפה פעור.
"אוקיי, אז עכשיו יש לך 5 יסודות?" שאל קיידל.
"נראה לי…." עניתי. הבטתי לכיוון הדלת, היא הייתה הרוסה. לפתע הרגשתי צריבה חזקה בכף ידי. הופיע שם סימן של ברקים. מאט הביט בסמל על ידי המום. גם אני.
"כואב לי….." אמרתי לבסוף. מאט התיישב לידי והניח את ראשי על רגלו, כמו במשחק 'אמת או חובה' הוא ליטף את ראשי. כל האחרים התעוררו. הם לא הבינו מה קרה. לא גילינו להם. אני בכלל לא דיברתי, כאב לי. הם התחילו לארגן את הדברים שלהם כדי לצאת מכאן לפני שהדלת תיסגר שוב. הנערים לא שאלו שאלות ועזרו לי לקום וללכת. מאט אירגן בשבילי את הדברים ונסענו הביתה. למחרת מאט הציע טיול בפארק כדי שאני ארגיש יותר טוב. מאז שגיליתי את הברקים אני מרגישה רע. הסכמתי לטיול, חשבתי שזה יהיה רעיון טוב. יצאנו לכיוון הפארק. הרחוב היה ריק. כשהגנו לפארק ביקשתי ממאט לעצור. הראש שלי הסתחרר, הרגשתי רע. התיישבנו על ספסל. אחרי בערך 5 דקות שמנו לב לדמות של אישה מבוגרת מתקרבת לאיזורינו. אחרי מספר שניות הבחנו שזוהי ג'ין- אחות בית הספר שלנו. לפעמים נראה כי כל החיים שלה זה רפואה. היא עוסקת בזה כבר 20 שנה, תמיד כשיש סיכוי, אפילו הקטן ביותר, שאתה חולה, היא מתחילה לבדוק אותך, גם אם אתה אומר שאתה רק עייף. ברור היה שבמצבי היא תתחיל לחקור לעומק, אז מאט עזר לי לקום מהספסל והתחבאנו מאחורי שיח גדול. הוא השכיב אותי על הדשא בזמן שבדק מתי השטח יתפנה, אך ג'ין התיישבה על הספסל, והוא היה מול השיח כך שלא יכלנו להתגנב. אנחנו צריכים לחכות עד שהיא תלך.
"אני מרגישה שזה גדול עלי" אמרתי למאט בלחישה.
"אני יודע, וזה גם נראה גדול עלייך, אבל בחלוף הזמן את תראי שזה עוד יהיה קטן עלייך. את מיועדת לזה. בספר היה כתוב על זה, שאחרי שמגלים את היסוד החמישי 'בעל הכוחות' מרגיש רע, והיה כתוב שזה יכול להמשך במקרה הכי גרוע- חודש." אמר מאט.
"זה לא מעודד אותי…." אמרתי
"אבל חודש זה במקרה הכי גרוע. זה יכול כבר מחר להשתפר." אמר. פתאום הופיע דבור מתוך השיח. ניסינו לגרש אותו, אך לשווא. הוא התקרב אלי וצרחתי. ג'ין שמעה אותי ואת מאט. יצאנו ממקום מחבואנו ושמענו את ג'ין קוראת בשמותינו. לא הסתכלנו אחורה, רצנו ישר לבית שלנו, כדי להתחמק מג'ין ומהדבור. באמצע הדרך מאט היה צריך להרים אותי, כי לא הצלחתי יותר ללכת. הרגשתי כמו ילדה קטנה בידיה של אמא, אבל היה לי ברור שמאט הוא לא אמא. לא שלי וגם לא של אף אחד אחר. שמנו לב שג'ין רצה אחרינו, זה היה צפוי. נכנסנו לבית. מאט הניח אותי על הספה וכמה שניות אחרי זה נשמע צלצול הפעמון. נכנסתי לחדר השינה ונעלתי את הדלת, כי ידענו שלא נוכל להפטר מג'ין בלי להסביר לה למה התחבאנו ומה קרה. מאט פתח את הדלת ועשה עצמו מופתע, כאילו לא ידע שהיא עקבה אחרינו: "ג'ין!" אמר.
"כן, רציתי לשאול אתכם……" היא לא הספיקה לסיים את המשפט.
"שיחקנו במחבואים, ואז בא דבור אז ברחנו. בדרך החלטנו לעשות תחרות ריצה עד הבית וכשראיתי שקרול משיגה אותי הרמתי אותה, כדי שלא תוכל לעקוף אותי. זה הסיפור." שיקר מאט.
"אוקיי…." אמרה ג'ין, אך ניכר בקולה שהיא לא מאמינה לנו. "ואיך קרול?" היא שאלה.
"היא בסדר גמור" ענה מאט.
"הייתי שמחה לראות אותה…." אמרה ג'ין.
"אני מתלבשת!" צעקתי מתוך החדר "זה ייקח זמן, אני מנסה לבחור מה ללבוש. אני מציעה לך לא לבזבז כאן את הזמן שלך…. אני בטוחה שיש לך הרבה דברים לעשות!" אמרתי.
"האמת שאין לי כל כך מה לעשות. אני חושבת שאני אחכה שתגמרי להתלבש." אמרה לי ג'ין.
"טוב, אבל אני חוששת שלא תוכלי להשאר כאן הרבה זמן אחרי שאני אצא." אמרתי לה.
"למה?" ניסתה ג'ין את מזלה.
"כי….. כי אני ומאט רצינו לצאת אחרי זה….. " אמרתי.
"לאן?" שאלה ג'ין.
"מה זה עניינך?!" שאל מאט.
"למה? זה מפריע לך שאני שואלת?" שאלה ג'ין. בחיי שהאישה הזאת חוצפנית.
"למען האמת…. כן, זה די מפריע לי…." ענה מאט.
"טוב, אז לאן אתם הולכים?" שאלה ג'ין שוב.
"לאנשהו…." אמר מאט.
"לאן?!" התעצבנה ג'ין.
"מה אכפת לך?!?! זה לא קשור אלייך!" אמרתי אני מתוך החדר.
"אני דואגת לך! בסדר? אני פשוט דואגת לך!"
"למה? מי את בכלל? אחות בית הספר?! אבל עכשיו החופש הגדול!" צעקתי לה.
"טוב….. אני…. אני אסביר לך….." היא אמרה לי ברכות.
"מה תסבירי?" שאל מאט.
"אני…. רציתי לראות רק עם מי גר ה…. ה…….האחיין שלי….."היא אמרה.
"האחיין שלך?!" אמרנו אני ומאט פה אחד.
"את…. את דודה שלי?" שאל מאט.
"כן" ענתה לו ג'ין.
"אבל…. חשבתי שאין לי משפחה…." אמר מאט ויכלתי לשמוע שהוא בוכה.