היסודות!

הכרטיסן, הכנר ובן המים.

❦

הרוח העיפה את שערי, יכולתי לשמוע את נגינות הכינור הרכות מלטפות את האוויר. זה היה נשמע כמו מישהו שבוכה. זה היה נשמע כואב מידי, הנגינה היום הייתה קינה.
השענתי את ראשי על גזע העץ, ישבתי על האדמה הלחה והחמימה והאזנתי לו, מנגן את הבכי הזה שוב ושוב, עד השקיעה.
הוא התקדם לכיוון העיר שלו ואני לכיוון העיר שלי. שנינו, רחוקים אחד מן השני.
הוא לא ידע על קיומי, אני ידעתי על קיומו. שנינו, אף פעם לא דיברנו אפילו לא לרגע. אפילו פעם אחת במשך ארבעת השנים הללו לא ניגשתי אליו.
האם כדאי שאגש..? או האם תתפתח תגרה בין שנינו?
הגעתי הביתה אחרי שלוש שעות. נתתי לדייגו, האחראי על הסוסים את נורמ', שעזר לי ללא הרף לעקוב אחרי הזר ביער הבונדום.
"הו, לורליי! עוד פעם את נראת זוועה, כנסי מיד למקלחת!" התעצבנה אמי. הייתי באה עם בוץ על הבגדים ועל השיער בכול יום, ובכל יום היא הייתה נראית מופתעת וכעוסה,כאילו זאת הפעם הראשונה שהגעתי מלוכלכת.
המים הכאיבו לי אז הזדרזתי בשפשוף הבוץ מהעור שלי ויצאתי בזריזות. המקלחת הייתה מלאה באדים ואני הייתי מבושמת עכשיו.
שמתי פיג'מה ענקית ויצאתי לבחוץ.
"לורליי! כנסי פנימה מיד!" צעקה אמי, "את תצטנני, ואת תתלכלכי ובדיוק ניקיתי את הבית! נמאס לי לנקות אחרייך!" המשיכה ליילל בזמן שאני הלכתי לגינה וישבתי על נדנדת העץ. אויר הלילה הקריר היה מדהים, לא יכולתי להפסיק לחשוב על הזר בחלקת היער ההיא.
פקחתי את עיניי לבוקר קריר והבנתי ששוב נרדמתי בחוץ. לעזאזל בסוף אני אחלה בשיתוק בפנים אם אני אמשיך ככה…
שמעתי קול דהירה ופגיעה, האם זה שוב סוס שפגע במכונית?
"תפסו אותו! זה מים! הוא מים, הוא מבני המים! תפסו אותו, מהר!" צרח בחור רזה עם מבט רצחני בעיניים. ראיתי את בן המים, סימנתי לו להתקרב.
הוא קפץ מהסוס שלו והתחמק אל תוך הבית שלי. הו, אלוהים! אני מקווה שלא ראו אותו, אחרת אני גמורה.
"שקט!" לחשתי בהיסטריה, וכשהמהומה חלפה הכנסתי אותו לתוך המחסן והבטתי בו בחשדנות. פתחתי את ידי ומתוכן יצאה להבה ארוכה ואדומה שהאירה קלושות על פניו הלבנות במחסן החשוך.
הוא הביט בי, אגלי זיעה כיסו את עורו הצחיח. על עיניו נקשר בד שחור שרק שני חורים היו חתוכים בו כדי לאפשר לו לראות.
בחנתי את בגדיו, שחורים וקרועים. עיניו פראיות, מוכרות. משהו בעמידה שלו, בידיו, בו עצמו… נראה מוכר.
"למה הגעת לפאיירלי? האם אתה לא יודע שפאיירלי זו עיר האש? או שמה! וואטארורט בצד השני! אתה אמור להיות בצד השני, בעיר המים! באת לרגל, להרוג מישהו? אם אתה חושב שריחמתי עליך אז אתה טועה כי אני לא!" צעקתי במבטא תקיף אך הוא שם אצבע ארוכה על שפתיי.
"לא עשיתי כלום רע. אני פשוט מנסה להגיע אל משרד התחבורה. אני הכרטיסן החדש… אומרים שתמיד בפעם הראשונה של הכרטיסן פה, הוא נרדף."
"הא… כרטיסן…" לחשתי במבוכה וכיביתי את הלהבה במחיאת כף והדלקתי את האור, מרגישה שיצאתי מטומטמת.
"טוב, אז לך." אמרתי ביובש, הרמתי את ראשי ויצאת מן המחסן. שמעתי אותו מצחקק מאחורה ואז ראיתי אותו רץ במהירות ובשקט.
"אוקי, לורליי, זאת פעם אחרונה שאת עוזרת לבן מים! גם אם הוא כרטיסן!" לחשתי והתחלתי לדבר עם עצמי בעודי מוזגת דגנים עם חלב חם לתוך קערת בזלת. זה היה רותח ונעים.
"מה את עושה? מהר, ישלך בית ספר, מתוקה. תמהרי…" אמרה אמי עם מטאטא ביד וחיוך של מיליון זהובים. בחיי, כנראה כשאני נקייה היא באמת אוהבת אותי.
"יום טוב. להתראות…" אמרתי בחיוך ורצתי לתחנת הרכבת. התיישבתי במושב האחורי כמו תמיד, הסתכלתי מבעד לחלון כמו תמיד, ראיתי את מה שראיתי כל יום תמיד, אבל הפעם יכולתי להריח חיוך מן הבנאדם שעמד מולי וביקש את הכרטיס.
לא, זה לא יכול להיות.
הכרטיסן, הבחור שהסתרתי במחסן שלי הבוקר והנגן כינור שאני צופה בו במשך ארבע שנים באותו מקום ביער, הם אותו אדם!
"אתה!" קראתי והוא הביט בי צוחק.
"הי, כרטיס בבקשה…" קולו היה מדהים, רך ונעים ו… עצרי! הוא בן מים, לורליי. תמשיכי להזכיר לעצמך את זה.
הוא המשיך להחרים את הכרטיסים וחורר אותם.
בן מים, בן אש. שניהם לא אמורים להסתדר, שניהם לא אמורים לחייך אחד אל השני. שנים אמורים לשנוא אחד את השני.
כלומר, נכון שאנחנו בשלום עם כולם. אבל עדיין. אש ומים אף פעם לא הסתדרו, הם תמיד היו יריבים.
גם אנחנו אמורים, לא?
הרכבת המשיכה לנסוע, שמעתי לחשושים רמים מאחורי שהיום זה יום השנה של המלכה, ג'אבנסה. אוך. בטח יכריחו אותנו לעמוד עם דגלים ולהריע לה שוב.
"את לא נראית שמחה במיוחד היום…" אמר הכרטיסן ועמד ליד הכיסא שלי. הו, אלוהים! רק שלא יחשבו שאנחנו מיודדים.
כמה מבטים חשדניים הופנו אלי.
כחכחתי בגרוני והשבתי בגמגום, "ב-בטח… כי אני רואה בן מים כמוך, עכשיו… פה, באוטובוס… איך אני אהיה ש-שמחה?" קולי היה בעל חוסר ביטחון משווע ודעך ממילה למילה. הוא חייך באדישות שעצבנה אותי.
"אוקי, אני לא רוצה לשמוע אותך! די, תעזבי אותי!" צרח, דרק ומשך את ידו מידה של בחורה מתולתלת ותמירה.
"לאן אתה חושב שאתה הולך. אתה חייב לי הסברים! מי זאת שאתה מאוהב בה!" צרחה בחורה עם קול צפצפני. ואו, נראה שהיא באמת כועסת.
"הנה היא." אמר בקור רוח והצביע עלי. הסתכלתי על הבחורה ההמומה. לא הבנתי מה הולך פה אז חייכתי אליה ונופפתי בידי. הכרטיסן שלידי התפקע מצחוק, ואז הבנתי.
לעזאזל, אני מסובכת עכשיו עד מעל לראש.
שתי בחורות הצטרפו עליה מאחוריה. כנראה שהביאה חברות… למה יש לי הרגשה שהיא לא הולכת להזמין אותי למסיבת תה?
היא התקרבה אלי וסקרה אותי בעיניה, היא נראתה כועסת. טוב, כל בן אש נראה כועס. תמיד היינו כאלה- כועסים טבעי.
ואז הבנתי מאיפה אני מכירה אותן. השיער המתולתל, הבגדים התואמים-שחורים- צמודים. שלישיית הרעם.
"הוא משקר… אני לא מכירה אותו! תגיד לה, דרק! תגיד לה שאני לא מכירה אותך!" אמרתי בהיסטריה. ילד הכרטיסים התגלגל מצחוק על הרצפה. עשיתי עוד טעות?
"את לא מכירה אותו אבל את יודעת שקוראים לו דרק. את לא מכירה אותו, הא?!" צרחה ואני הבנתי מה עשיתי.
"כולם מכירים אותו… כי הוא יוצא איתך, אז כולם יודעים איך קוראים לו… אבל אני נשבעת שאני לא בקשר איתו!"
"כדאי לך. כדאי לך לא להיות." אמרה בארסיות. ליבי פרפר מפחד ואני דחקתי את עצמי עוד לכיוון החלון. ילד המים המשיך לצחוק, רק קולו נשמע ברקע. הבחורה הראשית בשלישיית הרעם הביטה בו בעיניים חודרות, הוא לא התייחס והמשיך בצחוקו המתגלגל.
"ששש…" לחשתי לו והוא לא ייחס לזה חשיבות.
"מה מצחיק?" שאלה והוא בתגובה הנהן בראשו לשלילה והורה לה לשבת. היא הביטה בו המומה, מבטה היה כבוש בכעס. הוא חייך אליה, לקח את הכרטיס, חורר אותו ולאחר, זרק אותו עליה בגסות ועבר לבא. היא שתקה. כנראה הייתה המומה יותר מאי פעם.
ואו, הילד הזה יוצא דופן.
חייכתי ביני לבין עצמי, לראות אותה ככה המומה ממנו הייתה נקמה מתוקה על שהיא גרמה לי לבושות באמצע הרכבת. מה קורה היום, למה היום הזה כל כך מחורבן?
"בבקשה…" אמר לי באדישות וירד מהרכבת.
"כאילו מי אמר לך תודה." מלמלתי בכעס ודחפתי כמה ילדים בדרך החוצה. אני שונאת בית ספר. שונאת ילדי מים. שונאת ילדי אש. שונאת את כולם!
"לור!" קפצה עלי סוניה, חברתי הטובה ביותר, היא זרחה כמו תמיד, כאילו הייתה כדור אורות גדול ומנצנץ.
"למה לא עלית ברכבת?"
"אבא שלי קנה רכב, אז מהיום הוא מקפיץ אותי. את רוצה שהוא יאסוף גם אותך? אני יכולה להגיד לו ו-"
"לא, לא. זה לגמרי בסדר. רכבת של בית ספר זה הכי מגניב שיש." אמרתי בחיוך וקרצתי- הכרטיסן עבר ביני לבינה- נמחק לי החיוך.
היא הסתכלה עלי בבלבול, הנדתי את ראשי לשלילה לביטול חשדותיה.
בית הספר היה עם דגלים של ארבעת היסודות ועם פרצופה של המלכה. זה עומד להיות יום ארוך, מעייף ומשעמם.
"זה כל כך מרגש!" צעקה סוניה בהתרגשות.
חייכתי חיוך מאולץ ואמרתי, "אני יודעת! נכון?"
פתאום חיוכי נמוג, הבנתי שכולם החליפו לשמלות ערב וחליפות מהודרות. הסתכלתי על שלישיית הרעם, גם הן החליפו את בגדיהן הצמודים-שחורים, לשמלות ערב מנצנצות.
"למה..? למה כולם עם חליפות, עניבות, שמלות ועקבים?" שאלתי בהיסטריה. אוה, אני לא מאמינה שלא ידעתי שצריך להביא שמלה.
"לא הבאת שמלה? הו לור, מה חשבת לעצמך?" אמרה והלכה לחדר השירותים. יופי, שתחליף לה לשמלת ערב ואני אהיה עם מדי בית ספר.
המשליטות סדר על בית הספר התחילו לסדר אותנו, גברים במדים צבעוניים ובמבט קשה החלו לצעוק על קבוצת ילדים שהתפרעה.
כולם היו סדורים בשורות, אותי שמו בראש הטור לצערי, ואני זאת שהייתי אמורה לכוון את כול הטור שלי לעבר הרכבת של בני האש.
השערים הגדולים שחצצו בין בתי בלימוד של ארבעת היסודות נכנסו בתוך האדמה. כולם חיכו שנייה לפני שהתחילו לצעוד, ואז, קול רקיעות רגליים ועקבים נשמעו בחוזקה. בנות האוויר הגאוותניות הסתכלו על התלבושת שלי, התעלמתי והמשכתי לעבר הרכבת.
מזווית ראיתי בן מים מתכנן מכה של כדור מים על בת אש. עצרתי את הטור ומשני צידיו ומעליו הצבתי בועת אש אדירה, ברגע שהכדור מים פגע בכיפת האש הוא התאדה.
המשליטת סדר חייכה ופנתה לאותו קונדסון שניסה להיות מצחיק בפנים חמורות, חייכתי חצי חיוך בשחצנות כאשר הבטתי בטור של בני המים.
פתאום שמעתי את זה, את הצחוק המתגלגל. הבטתי במבט חודר אל עבר הטור של "הכחולים" וחיפשתי את מקור הצחוק. זה היה בן גבוהה קומה בעל שיער כחול כהה, הוא הצביע עלי וצעק, "אין לה שמלה לנשף!" פתאום כל ראש בבית הספר הזה הופנה אלי והתחיל גל של צחוק.
"משהו נראה לך מצחיק, כחול?!" צרחתי וכל הטור שלי התפרק מכיוון שכולם רצו אחרי כדי לתפוס אותי.
"לורליי!" צעק טולאפ', הידיד הכי טוב שלי. הבטתי בעיניו הגעשיות. נשמתי שלוש נשימות ארוכות ופניתי לטור שלי, צעקתי להם להסתדר והתחלנו ללכת שוב.
אחרי שוידאתי שכולם נכנסו לתוך רכבת בני האש, עמדתי להיכנס.
"בואי," אמר קול רך ומשך אותי לעבר בית הספר.
"מה את עושה?" שאלתי בהלם כשסוניה הורידה את המסכה מפניה ודחפה לעברי בגדים ועקבים. נכנסתי ופשטתי את מדי בית הספר.
"מהר, תעצמי עיניים." לחשה ואיפרה אותי, סידרה את שערי השחור-אדום, בתוך ספוג והחלה לעצב לי תסרוקת פשוטה בשתי שניות.
"אלוהים, מאיפה הייתה לך שמלה נוספת?" שאלתי אותה המומה.
"לקחתי ממחסן בית הספר, שנה שעברה שהעלינו את ההצגה של 'הבחורה הבוערת', את זוכרת? זאת השמלה של הקטע סיום." אמרה וכשהסתכלתי שוב של השמלה בצבע יין, האדוקה לגופי ופתוחה בגבי, נזכרתי. זאת באמת אותה אחת.
"מאיפה העקבים?"
"אני תמיד מסתובבת עם זוג עקבים נוסף כשאני יוצאת לאירוע מיוחד עם עקבים, למקרה ששלי ישברו." אמרה ואני חייכתי.
"את גאונה, אני אוהבת אותך." אמרתי והיא חייכה ורצה איתי לעבר הרכבת. הרכבת של היום הייתה גדולה פי שלוש מהרכבת שאוספת אותנו לבית הספר, מפני שכל בני האש אמורים לעלות עליה ואין אפשרות להגיע להיכל של ג'אבנסה עם רכב. היא הייתה עצומה, אך יחסית אלינו רכבת האדמה הייתה באמת מפלצת.
נכנסתי וראיתי את פּור קם, הוא התקרב אלי, לקח את ידי מידה של סוניה והכניס אותי למושב לידו. כל הרכבת השמיעה קולות על המעשה שעשה ואני נהייתי אדומה ממבוכה.
"את יפהפייה." אמר והביט בי בעיניו האדומות.
זה נראה לי קצת מוזר שלכל בן או בת אש יש עיניים אדומות מבריקות ורק עיניי בצבע יין.
"אני אוהב את מה שעשית בשיער," אמר והעביר אצבע שחומה על שערי, התרחקתי וחייכתי במבוכה, "זאת סוניה. היא סידרה לי אותו ואת כל ההופעה שלי." אמרתי והפניתי את ראשי לכיוון החלון.
"לור? את יודעת שאני עדיין מחכה לך…" לחש באוזני כשנצמד אלי וכרך את זרועותיי סביבי. הדפתי אותו והבטתי בו המומה.
"כן. אבל בבקשה, תשמור על איפוק. אנחנו ברכבת ולא נעים לי שאתה נוגע בי כך." אמרתי במבט קשיח והפניתי את גבי אליו.
הוא התרחק ואני נשמתי עמוק.
"אוקי, תרדו כולם. מהר, בצורה מסודרת, אחרי לורליי. איפה לורליי? לורליי, קדימה." אמר האחראי על כל בני האש בבית הספר.
"שקט!" צעקתי וכולם שתקו והסתדרו בשורה. לנו היה את הטור הקצר ביותר. בני אש זה הכי נדיר מבין כל היסודות, לעומת בני אדמה ורוח, היו מהם בכמויות.
העקבים של הבנות נקשו על רצפת העץ בדרך אל ההיכל של המלכה ג'אבנסה. כולם מתישהו, קיוו להגיע לעיר הזאת, פוקוסקברה. העיר של המלכה. פה היו כל הדברים הטובים, הפירות היקרים, הזוהר והאור שלא היו בערים הרגילות בממלכת היסודות.
ראיתי את כל האנשים השמחים במרפסות הבתים, מנופפים בדגלים צבעוניים עם פניה של ג'אבנסה. קינאתי בהם. הם חיו בצורה כל כך זוהרת ואנחנו, אנחנו חיינו בתוך עיר רגילה ומשעממת למדי.
הלכנו לחלקת האש בתוך ההיכל המעוגל והגדול. היינו פה כל חודש צופים בנאומה של המלכה ג'אבנסה. אבל היום זה יום מיוחד, יום ההולדת ה- 624 לטולארון.
כולם התיישבו, שומרים במדים צבעוניים הסתובבו בין כולם, אנשי צוות חילקו לנו דגלים ומשרוקיות, מוצרי מתיקה וקשתות מהבהבות.
דחיתי כל דבר שהביאו לי. אני לא מתכוונת להשתתף בשטות הזאת. המלכה הזאת עדיין לא הוכיחה שהיא מתאימה למלוך, למה לי להריע לה?
האולם החשיך ואור לבן מסנוור נדלק בבמה. הבטתי באישה השולטת בארבעת היסודות, בג'אבנסה.
"שלום, אני מבינה שגם אתם שמחים כמוני, לחגוג יום הולדת 624 למדינה שלנו, טולארון!" אמרה בחיוך הרחב שלה, עדיין זה לא משכנע אותי שאת מתאימה לנו. במשך עשרים שנה את לא מוכיחה דבר.
כולם הריעו ויכולתי לשמוע בנות צורחות, המלכה נופפה בידה לעברנו ורק אני הייתי שקועה משועממת בכיסא.
היא נאמה והמשיכה לחייך ולנופף. נגני כינור ניגנו מוזיקה עליזה.
התמקדתי טוב יותר, אך עדיין לא הצלחתי לראות. קמתי ממקומי וירדתי במדרגות. באתי קרוב לבמה עד שראיתי בבירור. זה היה הכרטיסן שניגן בכינור על הבמה.
"תחזרי למקומך."
"שלום, בת אש. מה רצונך, למה התקרבת כל כך לבמה? האם אחד הבנים מוצא חן בעינייך?" שאלה המלכה, שרק חשבה שהיא מצחיקה מישהו. טוב, היא די הצחיקה את כולם אבל לא אותי!
הבטתי בה בשתיקה והסתובבתי בגסות. כולם השמיעו קולות המומים. ידעתי שאני יכולה להיאסר על המעשה הזה אבל לא קרה כלום חוץ מזה שהמלכה התחילה לצחוק.
"תכניסו אותה לחדר האחורי, הייתי רוצה לדבר עם המקסימה הזאת בסוף הכנס הזה." אמרה ושני שומרים הרימו אותי על הבמה. עמדתי פנים מול פנים עם הכרטיסן והוא החל צוחק, הקשת בידיו רעדה בגלל טלטולי גופו והוא זייף.
"איפה החדר המטופש?" התעצבנתי על אחד השומרים והוא הוביל אותי לאחורי הקלעים.
ישבתי שם בכיסא הגדול מחכה למלכה שברקע נשמע קולה, "אני רוצה שבני אש ובני מים יחיו באחווה. מספיק עם הריבים. כולנו צריכים לחיות טוב יותר. אני רוצה ש-" מפה כבר הפסקתי לשמוע את הנאום המשעמם שחזר על עצמו כל שנה וזה די היה נמאס.
כולם בוודאי מחכים לפתיחת השערים לעבר רחבת הריקודים העצומה באמצע חורשת הורספה, לכיבוד הקל, למוזיקה הנעימה ולמשקאות המתוקים.
היא המשיכה לדבר ואני כבר הרגשתי שאני עומדת להתחרפן פה.
"אז, פה החביאו אותך?" שאל הכרטיסן. הוא נכנס וראיתי דם זולג מידו. הבטתי בו בהלם, הוא חייך באדישות.
"מה קרה לך?"
"המיתר של הכינור נקרע ואני נחתכתי אז הביאו אותי לפה. אמרו שיש פה ברז מים. הו, הנה." אמר ורכן אל עבר הכיור. התקרבתי אליו והסתכלתי בדאגה בדם שזרם בחופשיות. זה נראה קצת יותר מידי גרוע.
הלכתי לחפש חתיכת בד במגירות ומצאתי לבסוף סרט לבן וקטיפתי לשיער. הבערתי להבה שחרכה אותו במקצת ופיצלתי אותו לשניים.
"תביא לי את היד." לחשתי ולקחתי את אצבעו הפגומה והתחלתי ללפף את בד הסרט סביבה, "תחזיק את זה ככה, מיד אביא תחבושת." אמרתי והותרתי את עיניו ההמומות שם ורצתי לעבר הדלת, חיפשתי בכל החדרים בבניין ולבסוף בקומת הקרקע, נח שם בן אוויר והסתכל על התקרה.
"יש לך פה ערכת עזרה ראשונה?" שאלתי והוא ללא מילים הזדקף והצביע בסנטרו על ארון חום גדול, פתחתי אותו וראיתי את סימן המזרק הירוק המאפיין את בית החולים שלנו, "תודה." אמרתי והוא בשחצנות המאפיינת את בני המין שלו עפעף והביט שוב בתקרה. אוך, באמת שנאתי בני אוויר.
נכנסתי לתוך החדר והוא היה עדיין שם, סוגר בידו הבריאה על הסרט שנהיה אדמדם.
פתחתי את הערכה והייתה שם משחה ותחבושות, "תביא את היד. מצאתי את הערכה." אמרתי ומרחתי טיפת משחה על החתך הגדול. הוא נאנק מכאב אז מיהרתי לחבוש את האצבע עם התחבושת.
"תודה." אמר בפנים מכווצות מכאב. חייכתי.
"תשכח מזה, אני לא יכולה לראות בן אדם פצוע, אפילו אם זה בן מים. עם המשכה הזאת עוד שעה לא יהיה זכר לחתך הזה, תתאפק." אמרתי, הוא הנהן.
"הנה אתם, זוג אוהבים." אמרה המלכה ג'אבנסה ששוב, לא הצליחה להצחיק. עשיתי פרצוף חמוץ והכרטיסן החל לצחוק. היא חייכה אליו ואני נאנחתי בקול.
היא התקרבה אלי וליטפה את פני, נרתעתי ממנה והבטתי בה בעיניים פעורות. אם היא חושבת שחנופה תעזור לה היא טועה, אני לעולם לא אקבל אותה.
"אני מבינה שאת לא אוהבת אותי כל כך…" אמרה בחיוך רגוע. ואו, ממש רואים שיש בה תכונות של בת מים.
"נכון. מה את תעשי לגבי זה? תערפי את ראשי?" שאלתי והיא החלה לצחוק צחוק פרוע, כאילו באמת משהו מצחיק קורה פה.
"לא, לא. אני לא מתכוונת לעשות דברים מיושנים שכאלה. אני מניחה שגם את לא היית מסתכנת בעריפת ראשך אם לא היית יודעת שאני נגד הדברים האלה. פשוט… אני רוצה לשמוע מדוע את שונאת אותי."
"לא עשית שום דבר חשוב שמגיע לך להישאר מלכה. זאת דעתי. כל הדגלים עם הפרצוף שלך, וצריך לכבד אותך ולפחד ממך. את בסך הכול כמונו, רק יותר חזקה. את כשפית כמו כולנו, זה מה שאני כל כך שונאת, את מבינה? אני שונאת שאת חיה בעיר הגדולה והנוצצת, בעוד שאנחנו חיים בערים המשעממות שלנו." אמרתי בכעס, חשה שאני מגזימה קצת כי אפילו הכרטיסן הסתכל עלי בהלם.
"חסר לכם אוכל בעיר שלכם?"
"לא אבל-"
"קר לכם בלילות? האם לא מחלקים מספיק שמיכות?"
"לא אבל-"
"הבגדים שאנחנו נותנים לא מספיק טובים, הצבע לא מספיק טוב?"
"לא אבל-"
"החיים בעיר אומללים?"
"לא אבל-"
"אז מה הבעיה? אם אתם שבעים, הבגדים שאתם לובשים יפים ויש מגוון, לא קר לכם בלילות ואתם לא אומללים, מה הבעיה? אני חושבת שאני עושה עבודה טובה, לא ככה?" שאלה בחיוך והתרסקה לתוך הכיסא הגדול באנחה, חלצה את נעליה וזרקה את הסיכות הנוצצות משערה המעורב בצבעי האדום, כחול, תכלת וחום, בגסות. למרות ששנאתי אותה היא הייתה יפהפייה.
"הבעיה, שפה, בעיר שלך יש פרות מתוקים, מאכלים טעימים יותר, בגדים טובים יותר. הכול זוהר וטוב יותר פה, הבתים מרווחים יותר. למה זה אמור להיות ככה?"
"האא… אז הבעיה היא שאת רוצה עוד. האנשים שפה, עבדו קשה כדי להגיע לכאן. הם לא אמורים לקבל תשלום אחרי כל הסבל שהם עברו כדי להגיע למשרות הבחירות פה? הם מתפעלים את חלוקת המזון שלכם, את השינה שלכם, את כל החיים שלכם. האם לא מגיע להם קצת יותר? האם היית חשה שזה הוגן אם את היית במקומם? תכנסי את לנעליים שלהם. אם את היית עובדת כל כך קשה להגיע למקום שהם הגיעו אליו, האם לא היית רוצה שיכירו בכך ויתנו לך פרס? אני לא מבינה על מה את כועסת. אם את רוצה לחיות פה, תעבדי קשה, כמוהם." אמרה וחייכה שוב חיוך שאמור היה להיות מקסים אבל במקום הוא גרם לי לגלי כעס בכל גופי.
"שכחי מזה, סיימתי לדבר. אני הולכת."
"רגע, איך קוראים לך?" שאלה בקול ידידותי.
"לורליי."
"לורליי…" אמר הכרטיסן והמלכה ואני הפנינו אליו את מבטינו. הוא הרכין את הראש במבוכה והמלכה צחקה, ואו, היא ממש בת אדמה טיפוסית עם כל השמחה שפורצת ממנה.
"לורליי, בגללך כולם יזכו היום למשלוח של סלסילת פירות עד הבית שלהם. שיהיה לך חג טולארון שמח." אמרה.
"שכחי מזה… אני לא צריכה את המתנות שלך. חג טולארון שמח." אמרתי וכשיצאתי מהחדר הבנתי מה עשיתי. למה אמרתי לה שאני לא צריכה את זה? אוך! ילדה טיפשה שכמותי, הייתי יכולה לאכול כל השבוע פירות אם הייתי מסכימה.
"אל תדאגי, אביא לך קצת פירות משלי." חייך הכרטיסן והמשיך אל עבר חורשת הורספה. יופי לו, שימשיך להיות שמח. חבל שלא השארתי אותו לדמם למוות!
"אוך, משוגעת, משוגעת!" מלמלתי בעצבים.
"אנחנו יודעים שאת משוגעת, אבל מה עשית עכשיו, לור?" שאל טולאפ', הסתכלתי עליו במבט עצבני והמשכתי לשם אל חורשת ההורספה, לפחות שם יש משהו לשתות.
לא צריך את הטובות של המלכה הטיפשית הזאת, אני יכולה להסתדר לבד, גם בלי זה. אני לא אמות או משהו כזה!
שתיתי כל כך הרבה מיץ פירות עד שהרגשתי שאני כבר לא מצליחה לשתות יותר. הרבה ידיים שהושטו אלי לבקשת ריקוד קיבלו סירוב עצבני, אך רק אחד לא ביקש אלא דרש. פור.
"הו בבקשה, אין לי מצב רוח לזה." אמרתי ביובש אך הוא בתגובה רק גיחך ולקח אותי אל עבר רחבת הריקודים, הצמיד אותי אליו והתנועע לאט עם צלילי המוזיקה השקטה שנשמעה ברקע.
"אמרתי שאני לא רוצה!" התעצבנתי.
"רק תהיי בשקט הפעם, רק הפעם."
שמתי את ראשי על חזהו, רק הפעם. הוא כרך את ידיו סביב מותניי, רק הפעם. הוא הידק את אחיזתו סביבי וקירב אותי עוד אליו.
התרחקתי קצת והבטתי בפניו, הן נראו מיוסרות. כמעט והתנצלתי על רגשותיו כלפיי. לא, הפעם התנצלתי על כך שאני לא מקבלת את ליבו.
"אני מצטערת."
"לא…" לחש והתקרב אלי, שפתינו רפרפו אחת על השנייה אך התנתקתי ממני ונסוגתי לאחור. ידעתי שזה יקרה אם אאפשר לזה להימשך.
"כנראה שוב התבלבלת, אבל אני לא מרגישה כלום. הסכמתי לריקוד שלך כי ביקשת יפה, זה לא אומר שנתתי לך אור ירוק להמשיך." אמרתי ביובש ועזבתי אותו באמצע הרחבה.
דמעות עמדו בעיניי. נמאס לי לשחק אותה הקשה. סוניה ראתה את המבט שלי ולקחה אותי רחוק מכל המהומה.
"לור, מה העניין?" שאלה, עיניה הגדולות הביטו בי ואני פשוט לא יכולתי להזיק את הדמעות יותר והתחלתי לבכות כמו ילדה קטנה. היא חיבקה אותי חזק, מבינה בלי שאגיד לה.
היא עזרה לי לשטוף את פניי ואני פיזרתי את התסרוקת המגוחכת. היא לא התנגדה, ידעה שאין מה לעשות בנוגע לכל זה.
"התלבושת שלי, היא בתיק שלך נכון? תביאי לי אותה." פקדתי בקול קשה והיא זרקה לי את מדי בית הספר.
תלשתי את השמלה מגופי, זרקתי את העקבים הכואבים, לבשתי את התלבושת המאוסה ואת נעלי הבובה המטופשות, אספתי את שערי בפקעת מרושלת ויצאתי מן השירותים בסערה. אבל למה הייתי כל כך עצבנית?
בת אוויר שהייתה בדרכה לשירותים הסתכלה בי בהלם. הבטתי בה בשנאה גלויה וצעקתי, "מה?!" היא נרתעה לאחור וברחה אל תוך השירותים כמו חולדה מכוערת.
הא, אני באמת עומדת להשתגע. אני חושבת שאני לא אצליח לשרוד עוד קצת במקום הזה. קודם המלכה ועכשיו העניין הזה… ואפילו אני לא מקבלת פירות!
"דחו אותך, מפסידן!" צחקו כמה בני מים והצביעו על פור.
"לורליי, תעצרי!" רדפה אחרי סוניה כשאני האצתי לעבר בני המים האלה. נדחפתי בינם לבין פור והדבקתי לאחד מהם אגרוף בפרצוף.
"מאיפה אתה יודע שדחיתי אותו! הוא דחה אותי, אני זאת שנדחיתי!" צעקתי והשלישייה הכחולה הביטה בי בהלם. "ואתה," המשכתי, "אתה לא יודע לענות? למה לא אמרת להם שזה אתה שלא רוצה אותי? למה אתה כל כך פחדן? אל תשכח. הם סתם בני מים מסריחים! תנסו עוד פעם להתעסק איתי או עם חברים שלי ואני נשבעת שאאדה אתכם במכה אחת!" צעקתי והסתכלתי עליהם במבט מלא גועל.
יכולתי לשמוע מרחוק את נגינת הכינור המתוקה, זה הקסים אותי כמו בכול פעם שהוא ליטף את המיתרים עם הקשת שלו. עצמתי עיניים ונשמתי את האוויר הנעים לתוכי, מושלם. אני יודעת לאן אני הולכת מפה.
"לורליי, לאן את הולכת?" צעק טולאפ', לא הקשבתי והמשכתי לרוץ אל עבר היציאה, "תעוף מהדרך, טיפש!" צעקתי כששומר במדים צבעוניים ניסה לעצור אותי. הם התרחקו ממני ואני יצאתי. ניסיתי לעצור כרכרה ולאחר כמה דקות, בן אדמה חייכן עצר לי.
"לאן גברת?" שאל בן האדמה החביב, אותם אהבתי יותר מכל כשף אחר. אפילו יותר מבני אש. הם היו חביבים ומתוקים, עד שמכעיסים אותם, משהו שקורה לעיתים רחוקות.
"לפאיירלי. זה בדרך לגראנדום, לא?" שאלתי. גראנדום, עיר האדמה, הייתה הכי שמחה מבין כל הערים. בגראנדום, נערכו כל הנשפים מכיוון שהיא, חוץ מפוקוסקברה, העיר הנייטרלית ביותר.
"בסדר ילדה יפה. אני אוריד אותך ביער הוורדים שלכם ואמשיך בדרך השנייה, זה יותר קצר לי. בסדר?" שאל ואני חייכתי.
"זה בדיוק המקום שרציתי ללכת אליו." לחשתי וחייכתי חיוך קטן בעודי מסתכלת לצידי הדרך, וקופצת מכל מהמורה ובור בדרכי העפר הלא בטיחותיות.
כמעט יכולתי לחוש את המגע של עלי הכותרת הקטיפתיים של הוורדים על עורי המוצק. עצמתי את עיניי ונשענתי לאחור. חסרת סבלנו להגיע כבר.
הוא עצר, זה היה הסימן שלי לרדת עכשיו. הבטתי בו והנדתי בראשי כאות תודה, הוא חייך ודהר משם אל עבר עיר האדמה.
לפניי נפרשו אלפי שיחי וורדים ועצי דובדבן גדולים מעורבים עם עצי ברוש. הכול היה מעורב ויפה מידי. למרות שבאתי הנה כמעט על יום לא יכולתי להפסיק להתפעל מהיער שלנו. מכל הערים היער שלנו היה היפה ביותר. זה היה הסמל שלנו, וורד.
"בוא פשוט נעמיד פנים שרק היום גילית שאני מאזינה לך…" אמרתי והתיישבתי קרוב לבן המים, הכרטיסן והכנר. כל כך הרבה זהויות ואדם אחד בודד.
הוא הביט בי שנייה והמשיך במגינת הכינור העצובה. מדוע גם היום הוא ממשיך עם העצב של אתמול? או שזו סיבה שונה?
"למה אף פעם לא גירשת אותי?" שאלתי, מביטה בו מניח את הקשת, מתיישב, ונשען על עץ קרוב לשלי. הוא הטה את ראשו אלי וחייך חיוך קטן.
"אני די שמח שאת מקשיבה לי, זה מרגיש לי כמו קהל שאוהב את המוזיקה שלי. אבל למה עד עכשיו לא ניגשת לדבר איתי?" שאל. הבטתי בו ונאנחתי, כי הייתי פחדנית, זה למה. שכבתי על האדמה הלחה והבטתי בשמיים.
"פחדתי. אתה בן מים, אני אש, לא רציתי שיוצר עימות בינינו. ידעתי שאתה יודע שאני מאזינה לך אבל עדיין איזשהו צד בתוכי חשב שהצלחתי לשטות בך ושאתה לא מרגיש בי," אמרתי והוא צחק וקם, הוא המשיך עם נגינת הכינור העצובה שעפה באוויר.
צליל אחר צליל הסתחרר סביבי, דמעה אחר דמעה של כינור טפטפה עלי.
ריח האדמה הטרי עלה באפי, ידיי התחפרו בתוכה, יכולתי להרגיש את הבוץ מתחת לציפורניי, נכנס לי אל תוך העור. חייכתי, זה הרגיע אותי.
הריח הזה הזכיר לי את כל הימים האלה שהייתי באה לפה, שוכבת על האדמה ומקשיבה לו. את הימים השמחים והעצובים. אפילו בגשם השוטף הוא היה בא לפה, לנגן למשך שעה וללכת.
"למה עכשיו את לא מפחדת ממני?"
"לא יודעת. אני לא מפחדת פשוט." לחשתי והבטתי בו במבט עצוב, הוא נראה כמוני, "אני אלך עכשיו." אמרתי ואז הסתובבתי ושאלתי בפתאומיות, "מה השם שלך?"
"מון."