זה היה רגע מוזר

זה היה יום קיצי ושטוף שמש, יום לימודים מצער, שיעור אנגלית.
הוא היה רחוק ממני מעט, אך לא לקח לי זמן רב להביט בו, ולבחון את תווי פניו. חיוכו התרחב, ומבטו הופנה אלי.
"אני יכול לשבת כאן?" התרגשות הציפה אותי, מיד לאחר ששמעתי את קולו, אך לאחר כמה שניות הוא הפנה את גבו אלי.
"לא משנה." הוא התיישב לו במקום אחר. הוא פנה אלי כנראה כי התיישבתי במקום הנוח ביותר בכיתה, אך יתכן שהעדיף לשבת במקום ערירי ומרוחק מאשר להתיישב ליד נערה ערירית ומרוחקת. לא יכולתי להסביר מה החן שמצאתי בו, פניו היו ארוכות ומלבניות, ועיניו היו קטנות וארוכות. אך מלבד זה, קולו היה עמוק אך עדין. נדמה שאם הוא היה מקריא משהו פשוט בכיתה, היה נורא קל להיות שבוי בקסם קולו, ולהאזין לו.
צלצול ההפסקה הושמע, פתחתי את המחברת והתחלתי להביט בה מעט. ההפסקות הארוכות תמיד מרדימות אותי, אך הן לא שונות משאר ההפסקות, בכולן אני יושבת בצד, ומחכה לתומן.
הבטתי בטלפון מעט,הפעלתי משחקים, למרות ששעממו אותי מרוב שימושים רבים בהם.
שמעתי שוב את קול הנער, הוא דיבר עם נער אחר, שנדמה שהיה מעט מבוגר ממנו. הססתי להביט, מחששות שיבחין בי.
קולו העמוק של הנער, לחש, אך עדיין הצלחתי לשמוע אותו.
"תביא לי את זה, במהירות." הוא אמר.
"תזכור את מה שאתה צריך לשלם." הנער המבוגר מעט השיב לו.
"שקט, היא תשמע אותנו." הוא השיב לו. יכולתי להרגיש את הסטת מבטם לעברי, אף על פי שלא הבחנתי, השתיקה ששררה בניהם, היא זו שהעידה על כך.
"מה שמעת?" נבהלתי מקולו של הנער מעט, כשפתאומיות הוא הופיע מול מקומי.
"לא שמעתי כלום, למה?" הכחשתי מעט, כנראה הסקרנות עוללה בי לדעת על מה הם דיברו.
"זה לא משנה, תספרי לי מה את שמעת!" הוא הרים את קולו.
תהיתי מדוע הנער היה לחוץ לדעת מה שמעתי, ואם הוא רצה כלכך שאיש לא ישמע מה שהנער הבוגר דיבר לעברו, מדוע הוא ניהל איתו שיחה בקרבתי? זה היה מוזר.
צלצול ההפסקה, מנע ממני לענות לדרישתו, ותלמידים חזרו לכיתה.
אף על פי שעמדתי להשיב כפי שהשבתי קודם לשאלתו, הרגשתי מזל שהצלצול הושמע, יכול להיות שזה חסך ממני וויכוח מיותר.