הילדה עם קול הזמיר / פרק 3 …

עוד יום , עוד שעה , עוד יממה אשר אני מסתכלת על טעויות חיי שאני כול כך מצטערת עליהם באותו
היום , זה קצת לחשוב על איזה בן היית באותו יום ?
תפסיקו לחשוב לפעמים על העבר , תתחילו לחשוב על הווה איך ברגע זה ממש , בדקה הזאת , בנשימת
החיים הזאת אתה צריך פתרון לבעיות שלך .
אני יוצאת מן בית הספר אל רחבת הכניסה ושם רוב בית הספר עומד ואנחנו , הקבוצה שלי כול כך
רחוקה מהם , כי אנחנו שונים ! לנו יש קבוצת חיים אחרת , אני אחרים מן האנשים , אם אשלי , לירי ,
דלנסי ומרין היו יודעות למי הן מתנהגות כמו כלבות , למי הן קראות פירקית מכוערת ? הן היו יודעות
שלא היה כדי להם לקרוא לה ככה , למה אתן לא יודעת מי נמצאת מתחת למסכה הזאת !
קצת קשה להסתכל מהצד בזמן שהלב שלך נשבר שאת מגלה שאהובך ליבך שבכה יום ושעה על
"מותך " יש לו אהבה חדשה שהוא החליף בן רגע ממש , את רואה אותו עומד ליד התמונה הענקית שלך
שתלויה על הקיר בזמן שמארגנים את היום זיכרון שלך ועל מה בדיוק ? על כוח הקול שלך ? על החיוכים
המזוייפים שלך ? על מה בדיוק מארגנים את טקס הזיכרון הזה ?
את כול כך שונאת את היום הזה , את ממש לא רוצה לבוא מחר לבית הספר לראות את הדמעות
של החברות שלך , אבל את יודעת שהם גם אמיתיות ולא מזוייפות כמו בובת הברבי של דילן , אני עומדת
ליד אניה בזמן שאומרים כול מיני דברים על " הולי ג'יי הייתה ילדה עם כוח קול , הייתה הילדה שעוזרת
לאנשים , הייתה אוהבת לחייך והחיים שלה היו מושלמים עד רגע אחד .."
אה כן ? החיים שלי היו מושלמים ? כן בטח !
אם הייתם יודעים דקה אחת מן החיים שלי לא הייתם אומרים זאת ועוד אני הולכת לשמוע איך מקהלת
בית הספר שרים את השיר שלי שהוצאתי , שהוצאתי לפני "מותי " האם אני יהיה מסוגלת לשבת שם
ולשמוע שקרים ? האם אני מסוגלת לשבת שם ולראות שכולם בוכים עליך ?
הייתי רוצה לקום ולצעוק " לא צריך לבכות עלי "! אני כול כך הייתי עסוקה במחשבות שפתאום אני שומעת
את שמי עולה באוויר , את שמי הבדוי " מליסיקה אולסן תיהיה אחראית על הדלקת נר הזיכרון " אמר
מנהל בית הספר .
יופי ! זה מה שחסר לי להדליק את הנר של עצמי ! איזה חיים מושלמים לא ככה ?!
" אוקיי " הרמתי את ידי באוויר ומצד העין ראיתי את פניו של דילן מושפלים למטה והבובת ברבי מדברת
לידו , הוא מחייך חצי חיוך ומפנה את פניו לכיוונה ומנשק את הלחי שלה , היא חייכה לרוחב והמשיכה
לומר דברים שאני לא ממש בטוחה שהוא הקשיב אליהם , היה עסוק להסתכל על התמונה הענקית
שבלטה על קיר בית הספר , אני רוצה לבוא ולקרוע למאה חתיכות את התמונה על הקיר .
" היי מליסקה "? שמעתי את קולו של ג'וש , אחד הידידים שלי מן החבורה , הוא אחד הבן החתיכים שהכרתי , הוא שקט ומסתורי , שערו שחור קוצים , עיניו חומות ועיפרון שחור מתחתיו , הוא לבש חולצה
שחורה רגילה מעל צעיף בצבע שחור לבן עם קוביות וג'ינס שחור , נעלי סניקרס שחורות , החיים של
ג'וש תמיד נשארו מסתוריים בשבילי , תמיד ראיתי כאב בעיניים ולעולם לא היה לי את האומץ לשאול
אותו מדוע הוא עצוב רוב הזמן .
" כן "? אמרתי בקול חמוד כזה , הסתובבתי אליו שאני מעלה קצת את הקפיצון השחור על ראשי שהוא
לא יפול בטעות , אולי מספר פעמים החברים ל"שעבר" שלי משכו אותו אחורה קצת אבל תמיד הספקתי
לתפוס אותו , איך קוראים לזה ? אהה כן , מזל !
" רציתי לשאול אם בלאך לכתוב שיר ביחד ? אני צריכה עזרה ממך אם תוכלי " הוא התבייש לשאול אותי
זאת , ראיתי בפניו שהוא מסתכל לצד השני , עגיל הגולגולת הכסופה באוזנו בלט לאור השמש , ברגע
שאני הוציא את השיר השני שלי , ברגע שיומרו לי שאני יכולה לצאת מאחורי החשכה אני ידע שאני
יכולה להוציא את השיר השני שלי ולהקדיש אותו לאניה , ג'וש , קטלינה ופארקר , ארבעתם החברים החדשים שלי !
" אני עובדת על שיר שלי , אפשר אולי עוד כמה ימים "? חייכתי חיוך מאוזן לאוזן שחשף קצת שיניים ,
ג'וש הסתכל עלי מצד העי וחייך " כמובן " הוא אמר בפשטות וצעד לעבר קטרינה .
" טוב נזוז לבית "? שאלה אניה והנהנתי בפשטות .