היית לי הכל

הפה שלי התרוקן מאוויר.
באותו מקום אליו עייני הסתכלו התחיל הגשם מטפטף,
מעייני, מחוץ לחלוני.
חור שחור נפער בליבי, שמו הראשוני הוא אכזבה.
היו רגעים שהאמנתי באופן שלם, האמנתי למילים שיצאו לך באופן אוטומטי מהפה, כמובן.
רציתי להאמין ולכן השקר תמיד הידהד בראשי,
ובכל זאת אהבתי אותך ואת שקרייך.
אני לא יודעת על מי אני כועסת יותר, אני מניחה שעליי.
"סמכי עליי" אמרת לי, וקסמו לי שקרייך יותר מכל היופי שקיים בעולם.
והמון ורדים הרחתי שאפי דבק לחזה השרירי שלך,
כשהיינו מכורבלים אחד בתוך השנייה,
בלילות כה אפלים,
בהם רק הירח הביט בנו,
וגם לו לא היה באמת אכפת,
הוא עמד שם כי היה חייב,
כמו כל העוברים ושבים התבונן,
בשבילי לעומתך היו צללים דוממים.
אהבתי את האגרסיביות שבעיינך הרי לכך נמשך ליבי החלש, ולהט המחשבה שלך דחק אותי לזרועותייך יותר ויותר ויותר.
כאילו מעולם לא ידעתי את עומקי הרגשות, עליהן אני כותבת לך עכשיו, באפלוליות מסויימת אומנם.
ולהזכר ברגשות האלו זה אסון,
היית לי הכל.
היית לי השמש והירח, הכוכבים והאוקיינוסים, כל העולם.
והיקום שלי בגד בי, ובהודעה אחת שהובילה לתחילתו של הגשם,
מילותייך כסכין דקרו את ליבי אינספור פעמים,
וממנו נשפך דמי בדומה לדמעותיי.
והתרוקנתי מכל רגש או נשימה ואהובי לא היסס אלא להביט בי עם ארס בעיינים,
אדמיין שזהו ארס אהבה, בו התאהבתי עד כאב.