הייתי פעם-פרק 19

כשאנחנו מגיעות למסעדה אני רואה שתי חברות שלה. יעל ותמר. יעל בלונדינית עם עניים שקדיות ואילו תמר, שחורת שיער עם עניים בצבע דבש. "היי" הן אומרות בחביבות. אני מחזירה "הי" קצר ומתיישבת. "אז מה את עושה בחיים?" שאלה אותי שירה, ופרצה בצחוק. "האמת שלא משהוא מיוחד… בעיקר מנסה לשרוף את הזמן עד שאני יגיע לשם." אני מצביע לשמים. תמהתי על הכנות שיצא מפי. הן קיבלו את זה בהבנה. כאילו כל החברות שלהן רוצות למות. "תכלס, גם אנחנו ככה" אמרה יעל. חייכתי והרמתי גבה. לבנתיים הגיע מלצר, הזמנו, וראיתי שהוא בוחן את השילוב המוזר ביננו. החלטתי שהגיע הזמן לסרוק את הבגדים. יעל לבשה סריג וחצאית ארוכה שעוקפת את הברך, היא לבשה מגפי עור, ושערה היה משוך לאחור בקוקו גבוה. תמר לבשה חצאית מקסי, מקושקשת בגווני כחול וירוק. היא לבשה חולצה ארוכה ירוקה, ושערה היה קלוע בצמה הצידה. כל העט השתדלתי שהן לא ישימו לב לסריקה שלי. עברתי לסרוק את עצמי. לבשתי ג׳ינס וטימברלנד. בחלק העליון לבשתי סריג עם מחסוף וי גדול. הרגשתי נבוכה, מבוישת בבגדים שלי. משכתי את הסריג אחורה וכיסיתי את הפתח בשערי, שגלש עד מותני. השתדלתי להצמיד את רגלי. ניסיתי להיזכר על מה דיברנו לפני שהתחלתי לסרוק את כולנו וכשנזכרתי שאלתי. "איזה קרוב מת לכם?" כולן הביטו בי וקימטו את מצחן. "למה שמישהוא ימות??" שאלה יעל, ונראה ששלושתן מסכימות. "כי…" הרגשתי איך סומק מציף אותי. "אתם רוצות להגיע לשם" אני מצביע ללמעלה "לאיפה שהמתים הולכים" הרגשתי איך דמעות חונקות אותי ומאימות לפרוץ. אני רואה שהן נזהרות. "אמ.. אנחנו רוצות להגיע לשם מסיבה אחרת… מהסיבה שכונחנו. כי שם למעלה זה עולם שכולו טוב. אנחנו מאמינים בזה. ואנחנו גם מאמינים שאלוקים לוקח את הטובים ביותר, את אלה שהוא רוצה לידו. ואנחנו לא רוצים למות, אנחנו רוצים להיות טובים, להיות הכי טובים שאפשר, כי אנחנו מאמינים שהעולם הזה, הוא הכנה לעולם הבא. שפה זה כמו המאחורי הקלעים של הבמה. פה מארגנים אותנו. ושם. שם מקבלים אותנו." אני חושבת על האנשים שמתו, יותר נכון אהוד. אז אהוד היה טוב? עד עכשיו חשבתי שאלוקים שנה אותי, שנה אותי ואותו, ובגלל זה הוא עשה את זה, בגל צ זה הוא הפריד בנינו. אבל עכשיו, יכול להיות שאני טועה?