הייתי פעם-פרק 18

קולה של נטע מעורר אותי, היא קוראת לי. "הגענו.." אני משתדלת לחייך, אך ההליכה לסרט נראת לי פאום כל כך רדודה, כל כך פגומה. אני בולעת יבבה, ונכנסת לאולם הקולנוע. רציתי לכת לסרט עם אהוד. עכשיו הכל נראה לי מוזר, רע. לא בא לי לראות את הסרט. אני חושבת. אבל אין דרך חזרה. אני מתיישבת ליד נטע וליד דולב, אנחנו שמים את המשקפים ומחקים שהפרסומוץ יגמרו. אני מורידה לבנתיים את המשקפיים וסורקת את האולם. ואז אני רואה אותם. נערים בני גילנו. כיפה לראשם, אני נחנקת מהפופקורן. הם מדברים, הם נראים כמונו, מוזר חשבתי שהם לא הולכים לסרטים. אני ממשיכה לסרוק את האולם, בתקווה קטנה, לראות את אהוד. הסרט מתחיל, ואני שמה את המשקפיים.
* * *
כשהסרט מסתיים, אנחנו צוחקים, מחכים קטעים מהסרט. אני גם משתתפת. אולי אני עיקר הרעש. כלפי חוץ אני נראת שלמה, אני יודעת. "לכו לאכול אני עוד מעט יצטרף אני חייבת לשרותים." אני אומרת. נטע מרימה גבה, אם לבוא איתי ואני מנידה בראשי. אני נכנסת לשרותים ונגשץת למראה. ליידי מסתדרת נערה, נראת בגילי. היא לובשת חצאית שעוקפת את הברך, חולצה שעוקפת את המרפק, היא דתייה. אני מבינה. מה יש לי מהם היום? אני שואלת את עצמי. אני פותחת את הטיק שלי ומחפשת אחר הבקבוק מים. אני מותיאה הכל ונתקפת יאוש. "איבדת משהוא?" היא שואלת ומחייכת, חיוך מלא גומות. היא מנגבת את ידיה במגבת נייר. "אמ.. סתאן הבקבוק שלי… הייתי חייבת למלות אותי אני צמאה.." אני אומרת ביאוש. "אה.. סורי.." היא חורקת שיניים ומוסיפה. "יש לי כוס עוזר?" אני מהננת היא שולפת מהתיק שלה כוס ובקבוק. היא מוזגת לי ואני מודה לה. היא מחייכת. "בכיף" "אני מאיה" אני אומרת ומשתדלת לחייך. "שירה" היא מחזירה. ומחייכת. אני גומרת לישתות. "איזה סרט ראית?" אני מתעניינת. "מפלצת של מלון 2" היא מחייכת. אני מצחקקת. "אהבתי את אחד.." אנחנו יוצאות מהשרותים. "באלך לבוא איתי ועם החברים שלי לאכול?" היא שואלת. "חברים שלי מחכים לי" אני עונה. "אז שיבואו גם" היא פורסת על פניה חייוך ענק. "איפה אתם רוצים לאכול?" "בקפה קפה" היא עונה במהירות כאילו ציפתה לשאלה. "יאלה הולך.." אני מחייכת ומחייגת לדולב. "היי דולב… פגשתי פה ילדה נחמדה רוצים לבוא לקפה קפה? נכיר גם את חברים שלה…אה אוי. אוקיי אני ילך לבד" אני מרגישה קצת נבגדת. הם כבר התחילו לאכול. "רק אני באה…" אני אומרת, כשאני מנתקת. היא נראת כאילו רווח לה, ואז סומק קל מציף אותה. "כשאמרתי חברים, התכוונתי חברות…" יותר טוב אני חושבת. ככה אני לא יצתרך לחשוב על אהוד, כשאני רואה אחרים, ואז יתכילו ההשואות. "מעולה" אני משתדלת לחייך כדי לשפר את הרגשתה.