הייתי פעם-פרק 17

"אני לא משוגעת.." אני על סף בכי, אך אני לא נוטנת לבכי להכניע אותי. "את לא משוגעת." נטע אומרת בבלבול. "אני לא אמרתי את זה.." היא מוסיפה. "פשוט יש דברים שצריך ללכת לפסיכולוג…" אני שונת אותם. מחשבה חולפת באשי. "לא…" אני מתחלחלת מעצם המחשבה שאני יצתרך להקשיב למישהוא שידבר בקול של פסיכולוג. "אני לא יכולה לשמוע אותם מדברים…" אני מוסיפה. נטע מגחכך. "גם אני." היא עונה. "אבל את חייבת לפגוש את סמדי. היא מהממת… היא מדברת נורמאלי. ואת חושבת שאהוד שמח לראות אותל נרקבת? הוא רוצה לראות אותך חייה.." רגע. פס עובר בראשי. "איך את יודעת?" היא מחייכת, ואז נבוכה. "אני קשורה לרשויות הבילוש" היא עונה וממהרת לעבור נושא. "אבל אם את לא עושה את זה בישבילך. תעשי את זה בישבילו" אני בוכה בשקט. וממהרת ליבש את הדמעות. "אוקיי, אני מסכימה." אני אומרת בלית בררה. "אז יאלה מחר נלך אליה…" אני מחייכת. אני שמחה שתיהיה לי תעסוקה. היום אני ילך לסרט. ומחר לפסכולוגית. ככה לא יהיה לי זמן לחשוב עליו.
* * *
"היי אמא" "היי,איך היה בבית ספר?" היא מתעניינת. "אה.. בסדר. היום יש הקרנה של סרט שחיכיי לו מלא. אני הולכת עם דולב,נטע וחבר של דולב." אימי מחייכת. "אני שמחה.. את צריכה כסף?" היא מוסיפה. אני חושבת מעט. "אולי קצת" אני מחליטה לבסוף. אני הולכת להתקלח ושאני יוצאת אני רואה ארנק על מיטתי. "תודה אמא" אני אומרת. ויוצאת מחדרי. משערי נוטף ריח קינמון. אני חוטפת משהוא לאכול ויוצאת מהבית. נטע למרגלות המדרגות. "בדיוק באתי לאסוף אותך. יאלה בואי. דולב הגיע. אני רואה מכונית כסופה בכביש,ודולב מציץ ממנה. "יאלה כנסו" הוא מחייך את חייוכו הנדיר ואנחנו נכנסות. החבר של דולב יושב לצד דולב והם מדברים כל הנסיע. אני מרגישה רע. אני מרגישה שאני עומדת להקיא, החבר שלי נרצח פני חודש וחצי ואני יוצאת לבלות עם אנשים אחרים, כאילו הצגברתי על הכל. אני שקרנית. אני מרמה את כולם. כולם חושבים שאני שבורה, או אולי כבר שלמה. אבל אף אחד לא מבין. אני מנופצת. אני זקוקה שמישהוא יאסוף אותי יכח את החתיכות ויחבר אותם מהר, לפני שהם יאבדו. אני צבוע, כדאי לכם להתרחק ממני, שיקרתי על כולכם, אני בן אדם איום. השקרים חולפים לי בטיביעות. הם יוצאים ממני. ואני אומרת אותם. פעם הייתי נרתעת מהשקר, אבל היום, אני משקרת לכולם. אני פוגעת, ולא אכפת לי, אני גם לא שמה לב. שמישהוא יאסוף אותי מהר. אני מרגישה לחות מתחת עניי. דולב עושה את העבודה יפה. אבל הוא איטי, איטי מדי. אהוד הוא היחיד שהיה יכול לעשות משהוא. אבל אהוד איננו. אני יתנקם. מעולם לא חשבתי על נקמה אבל עכשיו שאני רותחת, היא מבעבת בקירבי. אני יודעת שאני טועה, טועה בהכל, כי אני בן אדם רע. חבל שבאתי בכלל לעולם הזה. אני רק מקלקלת אותו. כי הנפש שלי פגומה. היא לא עומדת במאמץ, והיא קורסת, כי אין לי משמעות בחיים ללא אהוד. אני צריכה למצוא משהוא להאכז בו. משהוא יותר מסתם חברים. יותר מסתאם אנשים. משהוא גדול. אני מרגישה טילתול בכתפי ומתעוררת ממחשבותי.