הייתי פעם-פרק 15

אני מביטה סביבי רחש עובר באוטובוס. אני מביטה בחלון ורואה עשן. "כולם לרדת" מתקרוות אלינו מורה. הדלת האחורית נפתחת ואני ממהרת לרדת יחד עם זרם התלמידים. "יאלה הולכים ברגל.." אמרה המורה. אני מעטרת את נטע לצד רון. אני רואה שהם מביטים אחד בשני במבטים שמזכירים לי את אהוד. דקירה קלה של קינה מתפסת בגבי. ה הולכין זו לצד זה. משוחחים. עניי מתחילות לדמוע אז אני מזיזה את מבטי ממשיכה ללכת, ומתמקדת בחלקו הקידמי של האוטוסבוס. מסתבר שהמנוע או משהוא נשרף, והאוטובוס גרם לפקק. אני ממשיכה ללכת, לפתע שמתי לב שנטע מדלגת לצידי. "מה הפכת לדיכי?" היא נראתה כואבת. אני רואה שהיא מגלגלת במוחה את אירועי החצי שעה האחרונה. "יא. סליחה." אני רואה שהיא כואבת. "אני ממש מצטערת. לא התכוונתי." אני שומעת שקולה רועד. אני מנסה להפסיק את זרם הדמעות, כדי שתרגיש יותר טוב. "זה בסדר" אך קולי מסגיר אותי. היא מתפתלת לרגע, ועוברת נושא. "אז היום סרט?" אני מהנהנת בחיוך. "אוי לא!" היא קופצת. "יש היום מבחן במטתיקה" אני גם קופצת. "שכחתי…על מה הוא?" היא פותחת את הפאלפון, ומראה לי את הנושאים. אני שולטת בחומר, לפני שאהוד נרצח הוא היה עוזר לי. הוא היה מלמד אותי, עוזר לי עם היכולות שלי. אנחנו מגיעות לבית ספר. אני נכנסת לכיתה ונטע מתישבת לצידי. אנחנו מוציאות דפדפות מטמתיקה ומקבלות את הטפסים. אני רואה את הנגזרות ונזכרת בו. אני מבליגה את המחשבה ומחניקה את הדמעות. אני מסיימת בזריזות את המבחן, ומגישה. אני יוצאת מהכיתה ויוצאת החוצה, אני מתיישבת על ספסל ונהנת מהשמש שמלטפת. שערי זוהר בשמש. הדשא ריק הרסיסים של המים זוהרים, כיהלומים זהירים.