הייתי פעם-פרק 14

עבר חודש וחצי מאז שאהוד נרצח. אני חייה, לפחות כלפי חוץ. אני בסדר אני מושלמת. לפעמים נפגשת עם דולב. מנגנון ההשמדה עצמית שלי על מצב מכובה לעת עתה, אני רוצה שאהוד ישמח בי. בלילה אני לוחשת לו, מקווה שהוא שומע, בלילה אני בוכה, כשאף אחד לא רואה. השמש זורחת, עוד יום. אני קמה. אני שותפת פנים, ומתארגנת. אני מתלבשת, וזורקת על גבי את הילקוט. אני יוצאת מהבית. כשאני מגיע לתחנה, אני מתיישבת בטיביעות על הספסל מושכת את רגלי ללמעלה וקוברת את ראשי בין ברכי. אני כובשת את הכובע, ומכשיבה לשירים. ככל בוקר נטע מתלתלת את כתפי. אני צובעת על פני חייוך. יש לי צלליות מתחת לעניים שכוסו במייקפ, אני מרגישה אותן. "יאא את לא מבינה מה קרה לי.." היא מתיישבת לצידי ואני משתתפת בשיחה "מה קרה?" "אח שלי היה אתמול במסע אופניים, הוא נפל מתי שהיה במהירות גבוה ושבר את היד שלו ושל חבר שלו." אני מגכחת,ומוסיפה. "אוי.." "כן…" היא מעקלת את השפה שלה כלפי מטה. ההסעה הגיעה ואנחנו עולות עליה. אני מפהקת ומתישבת, הפאלפון שלי מצלצל. 'דולב' "היי דולב" אני אומרת. "היי,אמ..תשמעי רגע" הוא אומר. "שומעת." "יש היום הקרנה של 'אלון ימיר' יש לי אבע כרטיסים, ואני יודע שמאוד רצית לראות את זה… אז רוצה לבוא עם חברה?" אני מחייכת. "כן!!! יאיי תודה!!" "בכיף.. טוב ביי אני חייב לעוף." "ביי" נטע משווה לפרצופה גוון תומהה. "יש היום הקרנה של 'אלון ימיר' ולדולב יש ארבע כרטיסים… רוצה לבוא איתי?" חייו גדול ננסך על פניה. "כן!!" היא צווחת. "שקט" אומר לנו מישהוא ממאחורה. אנחנו מרגיעות את הרוחות. הרגשתי הרעה של הלילה ירדה מעט. לפתע האוטובוס נעצר, ונזרקתי מעט קדימה.